VIEWS

Drakeאלבום האולפן הרביעי והמצופה ביותר של דרייק הוא דוגמא קלאסית לאמן שבזמן שהצלחתו מרקיעה שחקים, חדשנותו כמעט ולא מורגשת
עדי טוכטרמן29/04/16

2015 הייתה שנה יוצאת דופן בשביל דרייק. הוא פתח אותה בבעיטה כשעשה לנו מעשה ׳ביונסה׳ ושחרר מיקסטייפ בהפתעה, If You're Reading This It's Too Late – פרויקט מאוד מגובש וניסיוני שבו דרייק משוטט באפלה במטרה למצוא משהו שיעבוד, והוא בהחלט מצא. בפרויקט הזה דרייק עומד עם גב זקוף, גאה באדם שהוא. הוא מודע למקום בו הוא נמצא בחיים ככלל ובתעשיית המוזיקה בפרט. ההפקות שמרו על המסתורין האלגנטי שאיתו דרייק נכנס למשחק, אבל הפעם נוספו לו עוקץ וחדות שהעלו לו את הביטחון. בעזרת הפרויקט הזה, מצא דרייק מעין דרך חדשה של סגנון חסר התאמצות שעדיין "נותן בראש" ומספק להיטים, עם המנונים כמו ״Legend״ ,״Know Yourself״ ו-״6 God״.

מאוחר יותר, התפתח בינו לבין הראפר מיק מיל ריב, שהתחיל לאחר שטען האחרון כי לדרייק יש כותבים סמויים שכותבים בשבילו את השירים למיקסטייפ. דרייק הגיב לטענות בכך ששחרר לסאונדקלאוד את השיר "Charged Up" – שיר התגובה למיק מיל. בנוסף הוציא עוד שני שירים: "Right Hand" ו-"Hotline Bling" – שהפך לאחד משיריו המצליחים אי פעם של האמן ונהיה להמנון קיץ, עם סימפול פשוט ומקצב דאנסהול-י על תופי 808. שבוע לאחר מכן הוציא דרייק דיס שני על מיק בשם "Back 2 Back", שקיבל מועמדות גראמי לשיר הראפ הטוב ביותר. מיק מיל הגיב חזרה בכך שהוציא EP הנקרא ״4 / 4" ובו זרק מספר רב של שורות לעבר דרייק. בסופו של דבר, האינטרנט הכריע כי דרייק הוא המנצח של הסכסוך הזה ומיק מיל הפך לmeme, במקרה הזה, של מפסידן.

דרייק סיים את 2015 עם אלבום/מיקסטייפ משותף ביחד עם פיוצ׳ר – What A Time To Be Alive, עם הסינגל המוביל ״Jumpman״. כשעטיפת הפרויקט מכוסה יהלומים, שני הראפרים מחליפים וורסים שנוגעים בעיקר לסגנון החיים הזוהר שלהם והישיגהם המרהיבים על ביטים מרשימים של מפיק הבית של פיוצ׳ר, מטרו בומין. כל ההישגים מרשימים ביותר לדרייק הצעיר, והוא לא שוכח מאיפה הוא בא. ככל שרמת הפופולריות שלו עלתה כך גם התחיל לייצג יותר ויותר את טורנטו, העיר בה נולד וגדל, לאחר שהצהיר על עצמו בתור ה"מלך" של העיר.

מהרושם האישי שנוצר לי מדרייק ב-2015, חשבתי שאני הולך לקבל ב-Views את דרייק הראוותני והרברבני. כבר הייתי מוכן להפקות המטורפות של 40 (נואה שביב, מפיקו ויד ימינו של דרייק) ולמשחקי מילים על הישיגיו ועל איך אף אחד לא מתקרב לכס המלכות שלו; שייקח שירים כמו ״Tuscan Leather״ ו-״Lord Knows״ כמה צעדים קדימה; שישתמש בהייפ המטורף שעוטף אותו לטובתו כל עוד האש דולקת.

אבל במקום, קיבלתי משהו שונה. ב-Views הרגשתי כי כל השנתיים האחרונות של דרייק נמחקו כלא היו, והוא חזר ישר לעולם של אלבומו הקודם Nothing Was The Same מ-2013. הבעיה העיקרית היא שב-NWTS ההפקות היו עשירות ומגוונות, ולקטעים היותר אפלים הייתה מטרה מסוימת ("Wu-Tang Forever" או ״305 to My City״ הן דוגמאות מצוינות). לעומת ההפקות ב-Views, שמוגשות קרירות וחסרות בשר, ולפעמים גם נמתחות יתר על המידה.

אורכו של האלבום, שנושק לשעה וחצי, לא עושה לעצמו צדק כלל. "Hotline Bling", הלהיט הכי גדול שיצא ממנו, בכלל לא יצא ממנו, אלא קוטלג כשיר בונוס. הסינגלים האחרים – ״One Dance" ,"Controlla" ו-"Pop Style״, לא בדיוק עושים חסד לפנתאון הלהיטים מתחת לחגורתו של דרייק. כשחלקם דלפו וחלקם שוחררו באופן רשמי לפני האלבום, הייתי בטוח שמדובר בהדלפות של סקיצות שנועדו להבריח את ההאקרים שפרצו למחשבים, אבל בסופו של דבר הסתבר שאלה סינגלים שנועדו לקדם אותו. ההפקות גם לא במיטבן מול סינגלים אחרים של דרייק – חסרות המלודיות האלקטרוניות המשכרות (כמו ב-״Headlines״), הביטויים החוזרים על עצמם לאורך השיר בשביל להעביר מסר מסוים ("I go 0 to a 100 nigga, real quick") ובכלל, הם לא קליטים וזכורים כמו אחרים.

למרות שהאלבום מתיימר להיות בעל קונספט של חורף נגד קיץ בטורנטו, אני לא מקבל מספיק אור מהשמש הצפונית. הרבה מאוד מההפקות כאן נורא אפורות וריקות. אין כאן דברים שמאתגרים את אוזני המקשיב. שירי ה"באנגרים" שכיחים ולא מיוחדים מאלה של אחרים, והשירים היותר רגועיים? הם ריקים מדי משכבות והרמוניות. כל זאת קורה כששלושת מפיקי העל: 40, Boi-1da, ומטרו בומין עומדים מעל כל העניין כמעין סופר-גרופ. אני יכול להבין את הניסיון לבוא בגישה יותר מינימליסטית וחדגונית, אבל גישה זו אמורה לתת מספיק מרווח לאמן להביע את עצמו כמו שצריך, מה שמוביל אותי לסוגיה הבאה.

אחד הדברים שגרמו לי להתכווצות באלבום בכלל ובסינגלים בפרט הוא התוכן הליריקלי. לדרייק יש לא מעט שורות חלשות וחסרות תוכן שנראה כי תפקידן מראש הן למלא מקום. לדוגמא ב-"Pop Style", בסינגל שאירח את ג׳יי זי וקנייה ווסט לפני שדרייק חתך אותם מהאלבום, אנחנו מקבלים "באנגר" רך עם שורות כמו ״Got so many chains they call me Chaining Tatum״ ו- ״Problems hit the gym now they all work out" שורות שדרייק לא יכול להרשות לעצמו להשתמש בהן כחלק מסינגל שאמור לקדם אלבום. בשיר הפותח של האלבום, "Keep The Family Close", אנחנו מקבלים את פניו של דרייק על גבי תזמורת שנבנית ככל שאנחנו מתקדמים עם השיר. השיר מדבר על בעיות אמון של דרייק מול חברות לשעבר ואיך הוא היה נותן להן את מלוא תשומת הלב למרות שהיה צריך לשמור על משפחתו קרובה יותר. אבל שוב, גם כאן אנחנו מקבלים שורות חלשות, כמו ״Always saw you for what you could have been, ever since you met me / Like when Chrysler made this one car that looked just like the Bentley". אם כי אני חושב שהבחורה שעליה הוא מדבר תהיה שמחה שהוא משווה אותה למכונית יוקרה, השורה הזאת מאוד דחוסה, מאולצת, ולא זורמת טוב ביחס לשאר הבית. העובדה שהיא מופיעה בבית הפותח לאלבום היא דיי רמז מטרים למה שאמור להגיע. דבר מוזר ששמתי לב אליו שמתפרס לאורך האלבום הוא בשיר ״U With Me?״, שם דרייק מציין ש״These days I don't talk about them days like I miss them", אך בשירים הבאים הוא מציין ש-״Since Take Care I've been caretaking", וש-"They don't wanna see me find your lovin'" – רפרנסים ברורים לעבודות של דרייק מהעבר.

בנוסף, דרייק הוכיח בעבר את שליטתו הווקאלית מצד הראפ וגם מצד השירה – הוא אחד מהאמנים היחידים שיודעים ללכת על החבל הדק הזה ולמצוא את האיזון בין השניים. אבל באלבום יש הרגשה שדרייק לא מצליח לספק את הסחורה בשני המחוזות. בשיר ״9״ (שורות חלשות כבר אמרתי?), דרייק לא ממהר עם הראפ במיוחד כשהוא מורח בתים של 16 שורות על 32 תיבות כשהוא נותן לכל שורה לנוח. למרות ששירתו השתפרה פלאים מאז שפרץ, הוא לא משתמש בה נכון במשך האלבום, ובשירים כמו ״One Dance״ או ״Too Good״ שבו אירח את ריהאנה, הוא לא מצליח לאתגר אותנו מספיק וזה מתפספס. אך מצד שני, יש קטעים באלבום בהם דרייק מגיע נלהב ומוכן, דוגמא לכך אפשר למצוא בבית האחרון של ״U With Me?״. כשדרייק מתפרץ בשורה ״A lot of niggas cut the check so they can take this flow" שם אפשר לשמוע את יכולתו האמיתית.

השירים היותר בולטים באלבום הם השירים שאפשר היה לשלוף אותם מ-Views ולשים אותם באלבומים הקודמים בדיסקוגרפיה של האמן. שירים כמו "Western Road Flow", שמסמפל את מרי ג'יי בלייג', ו-"Views". טראקים בועטים אך רגועים, בהם דרייק יושב על הפלואו עם מלודיה נינוחה ויוצר תחושת נוסטלגיה. בשירים האלה הוא נותן לנו מבט עמוק אל עברו וחוויותיו רגעים לפני פריצתו. הוויב של השירים באים ברוח השיר "6PM In New-York" מ-If You're Reading This. בנוסף ישנו השיר המשותף עם פיוצ׳ר, "Grammys", שנותן לנו את אותו הוויב האגרסיבי והאטמוספרי מאלבומם המשותף.

כשאומן בסדר גודל של דרייק מוציא אלבום שבנה ציפיה כל כך גדולה, מצפים ממנו להיות בשיאו. לספק לאוזניים הרעבות חומר חדש ובלתי נשכח היוצא מן הכלל ומגדיר את האמן במקום חדש. כשמסתכלים על אמני סולו כמו וינס סטייפלס, שהוציא אלבום כפול עם קונספט ליריקלי מדהים בעל עולם מוזיקלי חדשני ומדהים עוד יותר; או קנדריק לאמאר, שבשנה שעברה הוציא אלבום עוצר נשימה של חוויה מוזיקלית מסחררת, בעל תוכן ליריקלי פוליטי-חברתי שהיכה גלים בחברה האמריקאית – רואים התקדמות של אומן, חשים התבגרות שבאה מניסיון, מאמץ ורעב להתפתח. ב-Views זה לא מה שקורה בכלל. זה ״עוד אלבום״ בשביל דרייק, הזדמנות מפוספסת שיכלה להיות מקפצה לשלב הבא וגם תשובה ליריביו (כזכור, דרייק מנהל מלחמה קרה עם קנדריק כבר מספר שנים) שהוציאו אלבומים יוצאים מן הכלל בשנים האחרונות ולא מפחדים לפרוץ גבולות. חוץ מהעובדה שהוא אינו מביא איתו בשורה או נושאים חדשים, דרייק דווקא נכנע לכוכב הפופ הצעיר שבתוכו בכך שהעדיף ללכת על בטוח ולהוציא מוצר שאמור למכור ולספק בעיקר את קהל המתבגרות.