באוסף של הספוג

untitled unmastered.

Kendrick Lamarתגלית ההיפ הופ החשובה ביותר של השנים האחרונות מפילה עלינו אלבום השלמה כבד וחשוב לא פחות מאלבום האם הסנסציוני שלו מ-2015
רן ברנע04/03/16

אז, איך ניגשים אפילו להתחיל לבקר אלבום כמו .untitled unmastered? קשה מאוד ללכוד סערת רגשות לידי נייר, או חיוך מוכה תדהמה. קשה להסביר את התהליך שעבר עליי, בכל אחת מהפעמים ששמעתי אותו, כל פעם מחדש. כבר מאלבומו הקודם הבנתי – מערכות יחסים עם אלבומיו של קנדריק הן לא סטוצים – הם משהו מתמשך. בשביל באמת להגיע לתובנות ממשיות (מוזיקליות ואישיות), צריך להיסחף איתו, ולהיות מובל. הקטע המעניין הוא שאתה יודע שהוא ינצח – דברים שהרמת גבה אליהם בהתחלה יתבררו כקסם מספר שמיעות לאחר מכן; ואותם דברים שהעלו לך את אותה תחושת פליאה, מעוררות להבות קטנטנות בגוף, שרוכבות על אותה אש פראית שהתחוללה בשמיעה הראשונה.

האלבום מציג לנו כאוס מפוזר של צלילים, רעיונות ורגשות. קנדריק מאז ומתמיד צייר את סיפורי חייו כעליות ומורדות, אבל תמיד היה ביניהם קו מקשר – צריך לעבור הרבה מאוד בשביל להגיע מ-u ל-i. לא הפעם. כאן, כאשר הקנבס מונח לרווחה, אין משיכות מכחול עדינות, או שרטוט קווים מנחים. פה ההתזות זה הכוח המניע, והבוטות שלהן היא ממאפייניה הבולטים. זהו אלבומו הראשון של קנדריק שאין בו שום נראטיב, שום סיפור, שום קונספט, וזה כנראה מה שהכי מבדיל אותו משאר אלבומיו; אך הוא משמש גם כאפילוג ליצירת המופת הגדולה שלו. אף על פי זאת, הוא מתפקד כחוויה הרפתקנית מחוץ לצילו הענקי של קודמו, כנראה עקב העובדה שמדובר בפרויקט ללא מחויבות לקונספט מוגדר.

עוד מהביצועים המחשמלים אצל קולבר ופאלון נתקלנו באנרגיה המיוחדת של הופעותיו עם אותם שירים לא מוכרים. ניכר משהו משכר בהן – מעין כישוף שחל עליו והסובבים אותו בעת ההופעה, ולמעשה, הם התנהגו יותר כפולחן מאשר הופעה. קשה לתאר את זה, אבל כנראה שמדובר בהתרוממות שבלהפיח חיים בשירים יחד עם ההתרגשות מהלא נודע שיצרה את אותה הרגשה מיסטית. על הראשון נסובו שמועות (אפילו ע"י החבר והמפיק, טראס מרטין) שנכתב ביום אחד, ואת השני זה נראה כאילו שלף מהמותן באותו רגע שעלה על הבמה. שניהם, יחד עם ההופעה בגראמי, פתחו לנו עוד רובד נסתר ומפתה בדי אן איי של קנדריק כאמן. בראיון לגראמי אמר שבבעלותו "חדר של חומרים לא משוחררים", מה שרק הגדיל את המיתוס. כל הזמן הייתה לנו רק הצצה לאותו רובד, עד שלמזלנו, הגיע uu, מתנה לקהל שצמא לעוד.

בראש ובראשונה, uu זה ניסיון. אני לא רואה אותו יוצא לאור אם טו פימפ לא היה מקנה לקנדריק את המוניטין שהגיע לו, יחד עם ההצלחה הביקורתית והמסחרית. האלבום מרגיש כמו צרור יריות להרבה מישורים שונים. חלקם יותר מאירי פנים, חלקם פחות. לדוגמה, השיר הפותח, אנטייטלד 1, הולך בקו של בום באפ פרנואידי עם נגיעות ג'אז של וו טאנג, או באנטייטלד 2, שם הוא נשמע מפוחד כמו לא אחרת מנינה סימון, כאשר קולו נמתח ומתעוות מחרדה. אבל בשיר הסוגר לעומתם, אנטייטלד 8 (במקור השיר שאיתו הופיע אצל פאלון), קיי דוט משחרר את כוכב הפופ הפנימי שלו – מדובר בשיר משוחרר וקופצני, עם הגשה שמחה ואפילו מלאכית. הסינת'ים של הג'י פאנק, קולות הרקע ששר בעצמו, שלפעמים נותנים לו גיבוי (“Broke home baby/ Broke home baby”), תורמים לשיר לסיים את האלבום בצורה פתוחה ואופטימית.

וכך הניגודים ממשיכים להציג לנו ורסטיליות פרועה באישיותו המשוסעת: אנטייטלד 5 מציג לנו שיר ג'אזי בהפקתו של (מי אם לא) טראס מרטין. הבאסליין קראנצ׳י, התופים מרחפים. האקורדים מזכירים סצנת אהבה מג׳יימס בונד, שמשתלבים נהדר עם השירה הפאם פאטאלית של SZA. שנותנת לשיר לנשום עד שקנדריק, ג'יי רוק ופאנץ' (ראפר בקולקטיב של TDE) נכנסים בכזאת עוצמה ודרייב, שהיופי שלו הופך לפרח קוצני. קנדריק מנצל את הוורס בשיר בשביל לנסות לארגן לעצמו סוג של השלמה – הוא עם עצמו, והוא עם הסביבה. צדק לא חופשי, ועל כן, צדק זה לא הוא. למה הוא התכוון כאן? קיום של חופש אבל חוסר של צדק יוצרים מצב לא מאוזן, שעתידו להתערער. האם הוא משכנע את עצמו במובן מסוים? התשובה אינה ברורה, כי אנטייטלד 6 פותח לרווחה את הפיוס העצמי של קנדריק, שם הוא הביא את סי לו שיעזור לו להסביר.

היופי של אנטייטלד 6 מתבטא בשלווה שהוא מציג – מוזיקלית וליריקלית. אותה שלווה נותנת לו (ולנו) את אותו הפיוס המיוחל. הבוסה נובה בהפקתם של אלי שהיד מוחמד (טרייב קולד קווסט) ואדריאן יאנג, מציגה לנו חיים ואור. האור שלה לא תמים, הוא שבור; אבל אותה שבירות היא מה שנותנת לו את הקסם. התופים משחקים על פיל מסוים שמתנועע עם ברייקים פ'אנקים, הויברופון מתמוסס בעדינות בעוד שוויולות נותנות את הדרמטיות למלודיה. מדובר בתענוג מוזיקלי, שמתבטא יפהפה בדינמיקה בין השניים. ליריקלית, קנדריק מאמץ את הייחוד שלו ומביע תקווה שאהובתו תראה אותו גם. אני חושב שמה שנותן לו בראש ובראשונה את הפיוס המחשבתי שלו, זו המשפחה שלו ("My momma told me that I was diferrent the moment I was invented", או "Your momma raised you, your daddy raised you").

היפ הופ מאז ומתמיד התבטא בהתרברבות באלימות לעומת המאבק התמידי להפסיק אותה. כמו כן גם הנשים, הסמים והכסף, היו חלק אינטגרלי ממהות הז׳אנר. היו כאלה שידעו לגרום לנו ליהנות מהחגיגה של אלו, והיו כאלה שנכשלו נחרצות. כאן, זה לא משנה, כי אנחנו לא מתעסקים בדברים עצמם, אלא על ההשפעה שלהם, ושל הסביבה החיצונית שגורמת לך לרצות בהם. אבל אז, מהרגע שהשגת אותם, אתה מבין שזה לא זה; לא כל הנוצץ זהב, ונפשות שבורות אף יכולות להישבר עוד יותר.

שתי הגישות הנ"ל מוצגות היטב ב-7, שעבורי, מתחיל כקריצה ג'אזית לכל הטראפ שיט שהולך היום, ממשיך כרגע של התבהרות, ומסתיים בדעיכה. עפ"י קנדריק, לא אהבה, סמים, תהילה או כסף יהפכו אותך למאושר. אבל אז מגיע קולו הנגדי, אותו קול שמדרדר אותנו לפקפוק עצמי, סמים ודכאון, ואומר לעזוב שטויות – ולהתחיל לעשות כסף. חלקו השני של השיר דוחה את כל אלו, ומציג לנו רגע של התבהרות, באמצעות מטאפורות חותכות (“I feel like Pacino in Godfather, I’m charged”) והגשה מלאת בטחון. החלק השלישי של השיר, מתנהג כדעיכה בג'אם לו-פיי סתמי שמתרכז בעניין ש"ראש זה הפתרון". מציצה או שכל? כנראה שלעולם לא נדע.

האלבום מרגיש כאחוז דיבוק באופל שלו. המסתוריות של "פימפ פימפ, הוריי!" מסתובבת במהלכו כמילות כישוף בלתי ברורות. גם השילוב של הטראפ והג'אז נשמעים מורבידיים במיוחד. הפקפוק העצמי שלו אף פעם לא היה עניין של האם הוא הכי טוב, אלא, האם הגדולה שלו מספקת דיו, ועונה לו על כל הצרכים, מהרגע שהשיג אותה. בסופו של יום, עם מה הוא נשאר?

.untitled unmastered נותן לנו את ההלך המחשבתי הפרוע של קנדריק, ומציג לנו את מכלול הסערות האמוציונליות שלו בתור ראפר מחונן עם מודעות עצמית גבוהה. תמיד אומרים שמודעות עצמית עלולה להוביל לחוסר בטחון עצמי; ברגע שאתה מודע לכל פעולה שאתה עושה, אתה מתחיל לפקפק בעצמך, ולחשוב פעמיים אם מה שעשית זה הדבר הנכון עבור כל הצדדים. אתה לא יכול לברוח מההרגשה. כאן, לא רק שקנדריק לא בורח, הוא מחבק אותה, מתעמת איתה, ובסופו של דבר – משלים איתה; למרות שהוא יודע שזה לא יימשך לאורך זמן. ואנחנו? אנחנו עוברים איתו את כל המסע הזה, מגלים תובנות, מועשרים מהחוויות, ומתפעלים כל פעם מחדש. כעת, כל מה שנותר זה להודות ללברון.

מהרגע שהופץ, המילה הראשונה שקפצה באינטרנט הודות האלבום הייתה "האמנזיאק של קנדריק". תמיד שמתי לב להקבלה בין רדיוהד וקנדריק באלבומיהם – מסקשן 80 שמתפקד כדה בנדס בפופיות הגאונית שלו, גוד קיד כאוקיי קומפיוטר שמתנהגים כמניפולציה למיינסטרים של הז'אנר, טו פימפ כקיד איי – בשבירת כל הקלפים וללכת לאיפה שהמוזיקה והג'אז מובילים אותך, ואנטייטלד כאמנזיאק – אלבום שבנוי משירים מהקלטות הקודם, שהם מוזרים יותר, ג'אזיים יותר, חרוכים יותר. אפילו מבחינת הפרש השנים זה די מסתדר. אם כך הדבר, אז לפני קנדריק המשך קריירה עוצמתית, חדשנית ומעניינת במשך השנים. קריירה שמכתיבה בכל אלבום מחדש כיצד אלבום צריך להישמע, ומשאירה אותנו פעורי פה כל הוצאה והוצאה.