20 האלבומים הכי טובים של 2018

קנדריק למאר קיבל משימה מיוחדת: ליצור מוזיקה שתלווה את הסרט הראשון שגיבור העל שלו הוא שחור, ואכן, אין מישהו שיותר מתאים ממנו לבצע את המשימה. הפעם קנדריק עזב את קומפטון להפוך לתושב וואקאנדה, ומסתבר שיש להם אחלה מוזיקה. אלבומי פסקול בדרך כלל ריקים מתוכן, אבל קנדריק, שאסף שמות גדולים מהתעשייה לפרויקט כמו דה וויקנד וטראוויס סקוט, הצליח לעשות פה משהו אחר, והביא גם אמנים אפריקאיים שיחזקו את האותנטיות.

קנדריק עצמו לא משתתף בכל השירים, אבל באלה שכן, אי אפשר להתעלם ממנו, והוא מזכיר לנו פעם אחר פעם למה הוא נחשב לאחד הגדולים כיום. כיף לראות שהוא יכול להפיק ולשיר דברים קצת שונים ומיוחדים. האלבום הזה הוכיח את העוצמות של הראפר והיכולת שלו להוביל את הסצנה קדימה.

בעודה רק בת 27, נוניים עושה היסטוריה בהיפ הופ הנשי. אני לא מדבר על כישרון ופלואו שמדליקים כל גף שלא זז כבר זמן מה, אני מדבר על הכוח שלה לעשות במינימליזם מוחלט את מה שמפיקי על לא הצליחו לעשות לשמות הגדולים ביותר (ניקי, טייק נוטס).

האלבום ניצב כאבן דרך רשמית - עשר רצועות בסך הכל, עושות את ההבדל בין אמן היפ הופ לכישרון ג'אז בהתגלמותו בארגזים של סטייל וחן, והשפעות בלתי מעורערות של אנדרה 3000 וכמובן צ'אנס דה ראפר. חוויית שמיעה לילית מאוחרת מובטחת.

והנה אלבום שאף אחד לא מדבר עליו בסצינת ההיפ הופ - FEVER. אנדרייטד היסטרי לפניכם, אלבום חלקלק ומהונדס הפקתית ברמה אובססיבית, שאני בטוח שרבים יסכימו על כך עם שמיעתו. האלבום השביעי של בלאק מילק, שבגיל 35 עדיין לא הגיע לצערי לרמת הכרה מספקת, למרות שכבר עבד עם אמנים מוכרים וטובים כמו דני בראון. אך כראפר-מפיק-זמר, עדיף לקחת כישרון כזה ולא להכווין אותו לפי רצונותיהם של אחרים. בזגזוג נעים ואפלולי בין אלקטרוניקה, היפ הופ, וסול - מצליח בלאק מילק לתת בראש יותר מהמצופה, ולכוון את השומעים לעבר מחוזות מוזיקליים יפים במיוחד.

מק מילר הוא אדם של עבודה ותהליך, ולמעשה, היה אחד כזה... שיט, כמה חבל. בתחילת אוגוסט 18, כחודש לפני שהוריד על עצמו את המסך, דאג מק מילר להוריד על מסך הסטרימינג שלנו את אלבום הסטודיו החמישי שלו, Swimming. אני אפתח בגילוי נאות - מק מילר לא זעזע אותי לעולם, הוא תמיד היה שם, אומנם לעולם לא זכה אצלי לקשב מיוחד. אבל ב- Swimming הגיעו כל המוטיבים שמרגשים אותי בהיפ הופ עדכני, שנוטה לכיוון באסים כבדים וטראפ רצחני (שבו נדבקו גם קול וקנדריק באלבומים האחרונים שלהם). ב- 13 הרצועות שנסחפו מהאלבום של מק, ישר לתוך לנהרות הדופמין במוח שלי - הציתו לי את הדמיון. לעזאזל, איפה הייתי כל הזמן הזה?

האלבום שאורכו שעה של הנאה צרופה, הופק על ידי סוללת מפיקים מרשימה למדי - שמות כמו קול, פליינג לוטוס, דאם פאנק, ועוד מפיקים רבים וטובים, שיוצרים תחושה שהאלבום הופק על ידי ליגת הצדק של מפיקי עילית. הוא מתאפיין בורסטיליות קיצונית, נדמה שמק ממשיך את הקו בו התחיל באלבומו הקודם. הוא נע על ספקטרום רחב ומזגזג עם כמות בלתי נדלית של סגנונות מוזיקה. בין אם זה בשיר ׳Ladders’ הפופי למדי, או בשימוש בנאו סול עדין בשיר ‘Wings’, ואף במעט דאנסהול איטי שלרגעים נוטה להזכיר אף טריפ-הופ ב- ‘Jet Fuel’. השיר ׳2009׳, שבו האינסטרומנטים הדומיננטיים הם כינורות ופסנתר, מרגיש כמו בלדה של מק מילר לעצמו. וכמובן השיר ׳What’s The Use?’, שבו תאנדרקאט הנהדר תורם מהבאס שלו, על מנת ליצור יצירת אומנות פ׳אנקית שפשוט גורמת לכל אדם שתודעתו מאפשרת לו, להרפות מעט את שרירי האגן, ולפצוח בנענועי ישבן אינטנסיביים לכל עבר.

אז נכון, המוזיקה בהחלט מרשימה באלבום, אין כמו וורסטיליות, אבל מה הופך אלבום טוב לנהדר? קונספט. המוטיב המרכזי שעליו מדבר מילר, לאורך כל האלבום, זה שמציל אותו מטביעה, הוא גם זה שמציל את האלבום מלהיות אוסף רצועות נחמד אך מפוזר ומרים אותו מעל פני המים. תודה רבה מק, שחה על משכבך בשלום חבר!

אלבום האר׳נבי/פופ של הזמרת האנגלייה תירזה הוא אחד מהאלבומים המעניינים של השנה. הוא מלכתחילה תופס את העין בזכות עטיפתו - הפנים של הזמרת. מכיוון שלשלושת האלבומים הקודמים שלה היה סגנון עיצוב דומה שחזר על עצמו, סוג של הכפלה של תמונה ושיחוק עם הצבעים - פה זה מתרכז ישר בתירזה. וככה גם האלבום.

לאלבום מצטרפת מפיקת הפופ האקספרימנטלי מייקאצ'ו, או בשמה האמיתי, מייקה לוי. היא הגורם המרכזי באלבום הזה. מההתחלה אפשר להבחין באינסטרומנטלס הפשוטים והאפורים-קרירים שמכניסים את המאזין להוויי שתירזה מנסה ליצור. אווירה קודרת,עצובה, וקרירה. ותירזה עושה עבודה מצוינת בלא להסיט את הדעת מהביטים המעניינים ע"י דליברי פשוט ביותר, וליריקס שלא יאמצו את המאזין לחשוב על כוונותיהם, רק שיבינו את המשמעות שלהם. בזכות כל אלו, האלבום הופך להיות המחשה של הרגשות במערכות יחסים ונותן זוויות התסכלות שונות על מצבים שונים, כאילו אתה נשאב ללב של תירזה ורואה את כל המחשבות והרגשות שלה. וזה האמנות שבאלבום הזה.

זה כבר תקופה שנאס מנסה להוכיח שעדיין יש לו מקום בעולם של מלמולים. מי היה מאמין שכל מה שהוא צריך, זה את קניה באחד מהתקפי המאניה שלו? אחרי מספר אלבומים שלא תפסו, נאסיר מוכיח שהוא עדיין יכול לתת בראש, ו-7 שירים זאת הכמות המדויקת בשבילו.

נאס חושף צד קצת ביזארי שלו באלבום, כזה שמאמין בקונספרציות: יוצא נגד חיסונים לילדים, טוען שפוקס ניוז השמרני הוקם בכלל על ידי בחור שחור ושיחידת הסוואט נפתחה בשביל להלחם בפנתרים השחורים. מבחינת ליריקה קיבלנו אותו במיטבו, הוא לא צריך לצעוק או לשחק עם הקול בשביל להעביר את המסר שלו, אלא מניח אותו בנונשלטיות על הביט. הראפר מצליח לשמור על אווירה רגועה (אבל חדה מאוד) ברוב השירים, כמו למשל ב-״Adam and Eve״, שנשמע כאילו יצא בכלל לפני 20 שנה בגלל תחושת הוינטג׳ שלו.

FM! הוא אלבום שמנסה לתת למאזין הרגשה של קיץ בלוס אנג'לס (עיר מולדתו של וינס), והדרך שהוא מעביר זאת לא יכלה להיות חכמה ואף מצחיקה יותר. וכשמו המרמז לכך, כל האלבום נשמע כאילו הקשבת לתחנת רדיו לוס אנג'לסית למשך חצי שעה. זאת בזכות קטעי השדרנים בתחילת חלק מהשירים, סקיט שלם של תחנת רדיו שמתחבר לשיר שאחריו בצורה מושלמת, והקטעים של ה"סניפטס משירים חדשים" הגאוניים.

אבל מעבר לרעיון המצוין, יש פה גם מוזיקה מדהימה: ראשית, הביטים של קני ביטס, שאחראי כמעט על כל האלבום, פשוט מעולים ומוסיפים המון להוויי הכיפי שוינס מנסה להמחיש. שנית, ההופעה האישית של וינס היא נהדרת, מפלואוס נהדרים ומגוונים, עד להוקס שנונים וקליטים. והדובדבן שבקצפת - ג'יי רוק וקהלאני עם הוקים חדים ועסיסיים שמתאימים את עצמם לאווירה באלבום כמו כפפה ליד. כל זה מורכב לאחד האלבומים הכי כיפים ומשוחררים של השנה. הדבר היחיד שלא ברור זה למה האלבום שוחרר דווקא בנובמבר במקום בזמן הקיץ? יכול היה להיות מעט יותר מתאים לוייב.

ג׳יי קול סיפר שההשפעה העיקרית לאלבום החמישי שלו הגיעה מהטראפ ומהסאונדקלאוד ראפ. זה נשמע קצת מוזר כי בכל זאת, הוא זה שבדרך כלל מטיף ויורד על החבר'ה הצעירים. אבל כשמקשיבים לסאונד ופלואו שלו באלבום, זה די מתחבר.

קול בן ה-31 הוא מהאמנים שמפתיעים אותך כל פעם מחדש. מצד אחד הוא כל כך בוגר במסרים שלו, ומצד שני הוא די חדשן, אם זה במובן האמנותי והפקתי. קול מדבר באלבום על כל הנושאים הבעייתים של הדור שלנו: סמים, רשתות חברתיות, אגו, רצון מטורף לתהילה וחמדנות. קול גם לא חוסך בביקורת כלפי התעשיה עצמה, למרות שהוא בעצמו מושפע מהם: בשיר האחרון באלבום, ״1985״, הראפר נותן בראש לדור הצעיר וכנראה בעיקר לליל פאמפ. מה שיפה בשיר זה שקול לא מתנשא עליהם, אלא מביע אמפתיה ודאגה להיותם צעירים, מחשש שינוצלו על ידי "הלבנים".

הסאונד באלבום די אחיד, וזה לא רע בכלל. קיים כאן קו רציף שנותן הרגשה של יצירה ממש. זה לא אוסף של שירים שהקליטו וחיברו ביניהם - יש פה מחשבה עמוקה סביב האלמנטים שבשירים, הסדר שלהם וכל מה שקשור בנושא. KOD הוא מהאלבומים שעפים מבלי ששמים לב. יחד עם חרוזים מדויקים ומטאפורות חותכות, קול מצליח להעביר את המסר שלו בצורה הטובה ביותר. בשנה שקנדריק לא הוציא אף אלבום משלו, קול בהחלט יכול לקבל את הטייטל ״אלבום ההטפה של השנה״.

הראפר בן ה- 23 מפלורידה, שהפרוייקטים הראשונים שלו הראו אמן אגרסיבי, ליריקלי, ומוכשר הן מבחינת טכניקה נהדרת והן מבחינת ביטים שאינם פונים לאוזן הנייטרלית, הנחית לנו את TA13OO. האלבום המחולק לכשלושה חלקים, או אקטים כמו שקרי מכנה אותם. האקטים הם מעין סיור מודרך בתוך שלל המחשבות הסבוכות של קרי, ועוזרות לנו לגשת לאלבום בצורה נוחה יותר. בחלק הראשון הנושאים הם יותר קלילים - החלק הבהיר, שכולל את 4 השירים הראשונים שאכן נשמעים יותר מלודיים, מתאפיינים בהפקות שונות מהביטים הרצחניים של הטראפ אליהם הוא הרגיל אותנו. הטקסטים בחלק הזה מדברים על מה שעל הנייר היה עשויי להסב לו שמחה, אך לא צלח את המשימה.

החלק השני, האפור מביניהם, הוא הליבה של האלבום. הם כבר מזכירים לנו את קרי של פעם, החלק ארוך מזה מאלו שתוחמים אותו. קרי מסביר אותו בכך שהוא החיים האמיתיים. הוא כבר עוסק בתלאות שעובר האדם במהלך חייו, ומסתיים ביצירה הנהדרת 'Clout Cobail', שמהווה הומאז' לכוכב הרוק.

מה שמוביל אותנו אל החלק השלישי, החלק האפל שסוגר את האלבום, ויוצר תחושה שהוא אכן הגיע ממקום אפל וחשוך בתודעה של קרי - הטקסטים שלו בחלק זה יוצרים תחושה שהוא היה נתון בכעס, והעובדה שהיה טעון הובילה אותו לכתוב אותם. כמה פשוט, ככה לא כשתשמעו את זה. לסיכום, האלבום שנע בין שלושה צירים בחייו של הראפר, מדבר על נושאים שלא תמיד נעים לשמוע אותם. אך קרי, שצולח משימה קשה ומצליח להעביר את המסר בצורה נעימה שעושה כיף לחזור אליו, בהחלט ביצע קפיצת מדרגה ב- 2018, ונראה שדרכו לטופ של הז'אנר נמצאת בידיו ובפרי יצירתו.

אנדרסון. פאאק הוא מולטי טאלנט. הכותבראפרזמרמפיקמתופף, ששיחרר לפני שנתיים את אחד מאלבומי האינדי המפתיעים והאיכותיים של השנים האחרונות, חוזר בשחרור סולו שלישי, בו הוא נאלץ להתמודד עם אויבו המר ביותר של כל ראפר מצליח - הציפיות. כשחובבי הראפ והגרוב שמעו שהיוצר מאחורי מאליבו(אלבום המופת הקודם של .פאק) חובר לדר דרה, בשיתוף עם אירוחים של קנדריק לאמאר, סנופ דוג, קיו טיפ, ג'י קול ועוד ועוד, לא היה ניתן לדמיין אלבום שיעמוד בציפיות שנבנו ובטח שלא היה ניתן להקליט אחד כזה. אבל זה מרגיש כמעט כאילו אנדרסון ידע שהציפיות האלו ילוו את השחרור החדש שלו ובתגובה, האלבום מקבל את המאזין בחיבוק, כמעט אנטי-קליימקטי, נותן לו סיבוב בשכונה שבה גדל .פאאק בעיר אוקסנרד, ומספר סיפור אחר. כזה שבוחר לא לנסות לעמוד בציפיות ששמו לו, אלא פשוט ליהנות.

תחת ההפקה המהודקת של דר דרה, .פאק מנגן ומסמפל ,מטיל ביקורת חברתית ומספר סיפורים אישיים של אהבה ומשפחה כאחד. לאלבום החדש של אנרדסון עדיף להיכנס ללא ציפיות ופשוט לתת למכונת הפאנקראפגרוב המשומנת לסחוף אותך ואם אין ברירה וכבר עליתם על רכבת ההייפ והתאכזבתם, האלבום הזה גם ינחם אותכם, עם קצב, פיצ'רים נהדרים וקליפורניה שטופת השמש.

אחרי אינספור דיונים משפטיים שהתפרסו במשך 5 שנים, Tha Carter V, האלבום בעל ההייפ הגדול בהיסטוריה, שוחרר בשעה טובה. וויין כבר הרגיש חסר אונים ושקל לוותר, אבל בסוף הקשיב למעריצים וברגע שהוא שוחרר מכבלי חברת האם בהנהלת בירדמן, Cash Money, הוא הוציא אותו. הוא ידע שזאת ההזדמנות הגדולה שלו לחזור למשחק ולהיות שוב רלוונטי, ולכן הוציא לא פחות מ-23 שירים(!). האיש והראסטות יורה עם מכונת ירייה משיר לשיר, והוא בהחלט פוגע בכל פעם מחדש. מרגש לשמוע שהוא מארח את X המנוח בשיר הפתיחה, שמגיע אחרי אינטרו אינטימי של אמא שלו. יותר מ10 אמנים התארחו באלבום הזה, שמעל כולם בלט קנדריק למאר עם השיר שהטריף את כולנו, "Mona Lisa״ - שמועמד רציני לשיר השנה. וויין בעצמו ידע שזו ההזדמנות האחרונה שלו: ״או שזה יהיה הקאמבק שלי, או הכישלון הכי גדול שלי״. בינתיים זה באמת הקאמבק שלו, וכולנו מקווים שהילד הנצחי של ההיפ היפ לא ידעך לעולם.

הראפר הצעיר אוקטביין נולד במקור בצרפת, אבל בתור אחד שגדל בלונדון, הוא השתלב בסצנת הגריים והדריל התוססת של הבירה הבריטית. בכך, הוא לוקח הרבה השראות מוזיקליות מאפריקה ומהקאריביים, ונוטה לפלרטט גם לא מעט עם האוס כיפי וקופצני. למרות שמדובר במיקסטייפ, Spaceman הוא פרויקט מאוד קוהרנטי ומהודק, שבו אוקטביין לגמרי מבסס סאונד מיוחד משלו. כשהוא רוצה, הוא ממיס אותנו במתיקות עם הקול העדין והשלו שלו, אבל קורה גם שהוא מאבד את זה - ורוצח את הביטים באכזריות וחדות. מדובר בפרויקט הכי פרש של השנה שכנראה לא שמעתם, ומעניין מאוד איך יישמעו הרליסים הבאים של הראפר המסקרן והמבטיח הזה.

שאלה רצינית חגה בעודי מתלבט כיצד ליישב את סוגיית טיאנה טיילור. הראפרית ובת טיפוחיו של קניה ווסט, מוציאה בחסותו פעם נוספת אלבום מלא ומאובזר בכל הפיצ'רים המוכרים של קניה - הסאמפלים של הסול, והביטים שמתעופפים בקלילות משיר אחד למשנהו (מהסוג שמאלץ אותי לחזור שנית כדי להבין איך זה יכול היה להיגמר כל כך מהר). בכוחה הווקאלי, טיילור מחזקת את עמדתה בסצינה המוזיקלית וחושפת חתיכות סודיות מעצמה, חתיכות שרק עתידות להתפוצץ על במות ענק.

מקסו קרים, יליד שנות התשעים המוקדמות הספיק לעבור הרבה בחייו - החל מלהשמיע מיקסטייפים של ליל וויין ויאנג ג'יזי בכיתה ועד לדברים שבן נוער טיפוסי פחות יכול להיקשר אליהם, כמו להיות חבר בכנופיית פשע ולרצות זמן מאסר. ב-2015 הוא צבר קהל מעריצים אינטרנטי כשהוציא מיקסטייפ שזכה להערכה מהמבקרים עקב יכולת ליריקאלית גרפית ומפורטת, בו הוא אירח גם את ג'ואי באדאס וגם את פרדו סנטנה, שני קצוות שונים של אותו הז'אנר, מה שבאופן סמלי מייצג את הנישה של מקסו כראפר.

שלוש שנים לאחר מכן, הוא מביא לנו אלבום בכורה בועט מלא ביטים צבעוניים של טראפ טרנדי - רובם ממפיקים לא ידועים אך גם שמות בכירים כמו סוני דיג'יטל נוכחים, שעל גביהם הוא משלב פלואו קליל ואקרובטי, פזמונים רפטיטיביים ומלודיים וסטוריטלינג חד ומדויק. כראוי לאלבום בכורה לעניין בז'אנר, כשרון הכתיבה של מקסו שולח את המאזין הישר אל נעוריו ביוסטון ומסיר כל ספק שהוא אכן חווה את סגנון החיים הניהיליסטי עליו הוא מרפרפ. מעין צאצא של סקארפייס וגטו בויז.

אם נזקקתם לאלבום שיגשר בין תינוקות הניינטיז שזוכרים את ימי הזוהר של ג'י יוניט לדור הסמארטפון שסוגד לפלייבוי קארטי וליל עוזי, ואולי אפילו יעזור לכל צד להבין טיפ טיפה יותר את משנהו - "פאנקן" הוא לגמרי התשובה.

אחד ממפיקיו של טראוויס סקוט טען שההשראה המרכזית לאלבומו האחרון, היא ההתעלמות של טקסי הגראמיז מאלבומו ב- 2016 - Birds in the Trap Sing McKnight. וואלק, לדעתנו הגראמי על הזין, אבל ממש כיף שטראוויס שאף להביא תוצר עשיר ומלא, ויוצא מהתבניות המוכרות של הטראפ בשנים האחרונות.

היופי הגדול ב-Astroworld הוא הגיוון הרחב שלו: ביט יכול להשתנות 3 פעמים בשיר אחד, ואמנים מעולמות אחרים לגמרי נוחתים בשירים רק כדי להוסיף צבע להרפתקה מלאת האסיד של טראוויס. סטיבי וונדר פתאום מפציע עם ליין של מפוחית ('Stop Trying To Be A God' - שם גם מתארח ג׳יימס בלייק), וטיים אימפלה משתתפים בבלדה מלאה באוטו טיון עם דה וויקנד ('Skeletons').

ללא ספק, מדובר באלבומו הטוב והשלם ביותר של טראוויס סקוט, שמאז Days Before Rodeo לא הצליח באמת להמריא לשיאים מטורפים בקריירה שלו. כאן הוא מוכיח שהטראפ יכול לשלב אסתטיקות מעולמות אחרים (בדיוק כמו היפ הופ), ושהוא מהיחידים שיודעים איך לדחוף את הז׳אנר והתנועה הזו קדימה.

Daytona, הראשון מבין חמשת האלבומים המענגים שהפיק והקליט קניה ווסט בוויומינג, מביא לנו את פושה טי בשיאו. אחרי שהבטיח לנו כי אלבומו המצופה King Push ייצא במהלך 2016, עברו כמעט שנתיים וחצי ארוכות ומייאשות; והפתעה - יצא אלבום אחר. אבל מה שהיה נראה כטרול, הוא בעצם יצירת הסולו השלמה ביותר של פושה - שבעה שירים מצויינים, חזקים, ומהנים.

‘If You Know You Know’, השיר הפותח, הוא טור דה פורס של פופ ראפ שהזכיר לנו שקניה ווסט, מטורלל ככל שנהיה, לא איבד את הליטוש ההפקתי שלו. 'Hard Piano' ממשיך את הפלירטוט של פושה שהתחיל אי שם בשנת 2013 עם ביטים נסיוניים, והפעם הוא לא רק מראה לנו שהוא מצליח לרפרפ עליהם, הוא רוכב עליהם כמו הקאובוי האכזר ביותר במערב. 'Infrared' הוא מה אם לא השיר הכי ארסי שנכתב מזה שנים בהיפ הופ - שיר מפחיד ומחושב בו פושה, כראפר לא הכי מצליח מסחרית, הרס את מפלצת הפופ שהיא דרייק. ועכשיו, שפושה מוכיח שוב שהוא משתפר מאלבום לאלבום, יהיה כל כך מעניין לראות מה הוא יביא לנו לשולחן בפעם הבאה.

אלברט איינשטיין טען פעם שאי־שפיות משמעותה לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאות שונות. אייסאפ רוקי בשנתיים האחרונות לא מפסיק למנות את איינשטיין כדוגמה לאנשים גדולים בהיסטוריה שהתנסו באסיד, יחד עם סטיב ג'ובס. למרות שאין שום הוכחה שאיינשטיין אי פעם התנסה באסיד, יש לנו הוכחה שרוקי התנסה, - והיא מוקלטת. לפי השם והארט של האלבום אפשר היה להבין את הכיוון של הפרויקט החדשני של יליד ההארלם. הוא הולך לנסות סאונדים חדשים, ויזואליות חדשה. בכך, רוקי מצהיר בפנינו שהוא לא רק ראפר, אלא אמן.

האלבום הוקלט בלונדון, לשם רוקי בורח מהסחות הדעת כשהוא רוצה להתרכז בעבודה. רוקי סימפל כל דבר אפשרי שקיים בעולם הזה: מקדחה, ג'אז, טכנו, מוזיקה בריטית ואפילו את מובי. מבחינת פלואו וליריקה רוקי בגדולתו, משלב את הצרידות המוכרת שלו שנשמעת כל כך טוב על הביטים המשובחים של המפיקים. מה שבטוח, מדובר באחד מאלבומי המיינסטרים ראפ הכי מוזרים ומאתגרים של התקופה האחרונה.

שני משוגעים נכנסו לחוות הקלטות בוויומינג, נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה נכון? אז זהו שלא. לפרוייקט המשותף של קיד קאדי וקניה ווסט בעלי התיק הרפואי הנפוח, היו את כל הסיבות להיכשל. שני הענקים הצליחו לנבור עמוק לנפש שלהם בפרוייקט שכולו טרלול אחד גדול, אבל מוצלח מאוד. הפלואו, החרוזים, הקולות של קניה וכמובן השירה של קאדי, כל אלה הופכים את הפרויקט למשהו מיוחד במינו. זה לא פרויקט שיוצא לשמוע אותו בכל יום, וספק אם מישהו יצליח לשחזר את היצירה הזאת בעתיד, מסיבה פשוטה: היא אמיתית.

ווסט וקאדי חושפים את תהליך ההבראה שלהם בו הם "נבראים מחדש". הם נוגעים בכל מיני נושאים בתהליך, ומפגינים מודעות מאוד גבוהה. מה שיפה זה שכל אחד לוקח את זה למקום שונה: אם קאדי יותר עסוק בעצמו ואיך הוא משתפר בתור בן אדם, אז קניה עסוק בסביבה שלו, אלה שצחקו עליו, שירדו עליו ומכריז "קדימה, תנו לי את זה, אני מוכן", כאחד שמוכן להתמודד עם מה שהולך לבוא לקראתו, כאדם חזק יותר. קאדי מדבר באלבום על קרבתו לגן העדן, קניה שר על זה שהוא נוצרי ושהוא אוהב ארוחות בוקר ומציצות - אבל היי, כל אחד והדרך שלו להתמודד, אנחנו לא שופטים.

קיבלנו פה פרוייקט מהחלל החיצון, המציג סאונד מורכב ולא פשוט, אבל כמו שאמרנו, מדויק. האלבום מצרף את ווסט וקאדי לרשימת אמני ההיפ הופ שעושים אלבום שהוא לא בהכרח בגבולות הז'אנר מבחינה מוזיקלית, וזה מוציא את המיטב מהשניים. אפשר לשמוע הרבה אלמנטים של אלקטרו וגיטרות לצד קולות המלמולים של קאדי, המהווים נכס בכל שיר שיר באלבום. ובאופן מפתיע, גם הג׳יבריש של קניה יושב טוב. המסר העיקרי מהאלבום הוא שהיפ הופ, הז'אנר הכי גמיש והכי חדשני שיכול להיות, אף פעם לא נשאר במקום. עוד תשמעו הרבה חבר'ה שינסו לשחזר את הסאונד של Kids See Ghosts.

אחרי שקניה ווסט הוציא לפני כשנתיים את The Life Of Pablo, שגרם לכולנו לתהות אם הוא הלך לנו לאיבוד סופית, הוא כיפר על זה השנה עם אלבום הסולו האחרון שלו - Ye. באלבום, קניה לגמרי מוכיח שעדיין מדובר באמן ההיפ הופ הגדול ביותר בעולם, ואחד מהגדולים אי פעם.

ב-Ye, קניה משחק על חוזקותיו ומוציא את המיטב מאמנים שעובדים איתו בתור כלי משחק, במטרה להביא מוזיקה מהעתיד, כמו טיי דולה סיין שמבריק כאן בכל פעם שהוא נוגע במיקרופון, ו-070 שייק הצעירה והלא מוכרת שמתנהגת כמו כוכבת הוליוודית (בקטע טוב). כמובן שהוא לא יכל לעשות את זה בלי ידי הזהב של מייק דין, ובלי שהוא יוריד את האגו שלו לגמרי (עד כמה הוא הרג את האגו? הוא צייץ שאת הוורס הכל כך מרגש ומדויק שלו ב-'Violent Crimes' בכלל לא הוא כתב).

2018 הייתה השנה של קניה, ומי שעדיין לא הבין את זה והתעסק בתמיכה שלו בטראמפ, כנראה יבין את זה רק בעוד כמה שנים טובות. רק אל תשכחו - הבן זונה הזה תמיד כמה צעדים לפנינו. רק איפה יהנדי?

אחרי המון ציפייה לאלבום חדש, ארל סווטשירט הוציא את אלבומו האחרון, Some Rap Songs, לקראת סוף 2018. כששאלו אותו בראיון על שם האלבום, הוא טוען: ״האלבום הוא סוג של תשובה לשאלה ׳מה זה?׳״. בתור המפיק העיקרי באלבום, ארל בונה לעצמו ביטים שמעקמים את הזמן והמרחב - אין להם שום היאחזות במקצב קבוע, הם משתנים בהתאם למצב רוחו של ארל, ונעים בנוזליות לפי החריזה והפלואו שלו.

בעוד שעמיתיו כמו טיילר דה קריאייטור פנו ליצור אלבומי פופ גרנדיוזיים, ארל לוקח פנייה חדה שמאלה שמאפשרת לו לא להתחשב בשום חוקיות. ב-'Red Water' הוא חוזר על אותו בית בתור סוג של מנטרה במשך שלוש פעמים, ב-'Playing Possum' הוא מסמפל את אמו ואביו ומשחק בקולות שלהם בתור סוג של דיאלוג לא שגרתי, וב-'Peanut' הוא מרפרפ על רעשים וגליצ׳ים שהם סוג של בלתי ניתנים לשמיעה. בכך, ארל מצליח להרחיק את גבולות הגזרה של ההיפ הופ, ויוצר משירים א-סימטריים, אוונגארדיים ואקספרימנטליים, שירי ראפ לפנים.

בעידן שבו כולם פונים לטראפ בגלל הקלות והכיף המוזיקליים שהוא מביא (כמו קניה ווסט, קנדריק לאמאר, וג׳יי קול), ארל לא נכנע ל״תענוגות״ של הז'אנר, והוא נשאר אולדסקול הד בעולם של ניו סקול. לא שיש משהו רע בטראפ, אבל זה רק מעיד על ההסתכלות המיוחדת של ארל - לאו דווקא מה שהכי עדכני הוא הכי מיוחד ומתקדם מחשבתית. אבל אל תטעו, זה ממש לא אלבום אולדסקול, זה פשוט ראפ. ולא סתם אלבום ראפ - אחד שדוחף את הז׳אנר קדימה ומרחיב את המושג הזה שנקרא ״היפ הופ״ לעוד טריטוריות לא מוכרות שחשוב מאוד שיכירו, ושלא יפחדו לבקר בהן.