20 אלבומי ההיפ הופ הטובים של 2017

מערכת הספוג
סוף השנה האזרחית הגיע ואנחנו יותר ממתרגשים להציג בפניכם את 20 אלבומי ההיפ הופ שעשו לנו את השנה

(איור: Boogalife)

 

20Calvin Harris - Funk Wav Bounces Vol. 1

אנשים לא ירצו להסכים עם זה, אבל קלווין האריס הוציא את אחד מהאלבומים הכי כיפיים של השנה. הבן אדם ללא ספק יודע איך להכניס פאן במשוואה המוזיקלית - כל האלבום גרובי, פ׳אנקי ורקיד, ורוב (אם לא כל) האורחים שקופצים, נותנים עבודה יוצאת מן הכלל. מהחבר׳ה המוכשרים של מיגוס ופרנקי אושן, אל תותחני הגרוב יאנג ת׳אג ופארל, ואפילו קייטי פרי שנותנת הוק נטורליסטי ושמשי יוצא מן הכלל. זהו מסוג האלבומים שצריך לשים במסיבת בריכה מלאת אלכוהול, ככה הסחים והאליטיסטים ירקדו זה לצד זה.

רן ברנע
19Future - HNDRXX

ב- HNDRXX, אלבומו השני של פיוצ׳ר השנה, הוא לקח פנייה משמעותית שמאלה - הוא התקרב אל הרגישות והפגיעות שלו, וניתב את זה אל תוך שיריו. לפיוצ׳ר תמיד הייתה זיקה מוזיקלית לפתיחות והאינטימיות השרויה באר'נבי, אך הפעם היא לא נלקחת בכיוון דווקא אירוטי - אלא הרבה יותר סנטימנטלי, חשוף, ואפילו כואב. גם כשהוא אומר "Even if I hit you once you're part of my collection", הסוואגר שלו מלא בשבריריות, שגורמת לך לרצות ללטף את הבן זונה.

האלבום מציג התפתחות מוזיקלית של פיוצ'ר כאמן - ההפקות כאן הרבה יותר מלאות ועשירות בטקסטורות והרמוניות; ולכן נותנות לו מקום לפרוח ולחשוף יותר מנעדים, פלואוס, וספקטרום רחב של רגשות סביבן. מהטראפר הממלמל והרפטטיבי, הוא התברג לאט לאט להיות אמן שכל ידו בו ויד כל בו.

רן ברנע
18Wiki - No Mountains In Manhattan

וויקי בן ה- 24 הוא לא הראפר הניו יורקי הממוצע שלכם. חסר שיניים, בעל פלואו מיוחד, וחתום בלייבל XL Recodings. כעת הוא חוזר עם אלבום סטודיו ראשון, עם הפקות מתותחים כבדים כקייטרנדה וארל סווטשירט. כל זאת לאחר שבמיקסטייפ הראשון שלו הוא הספיק לארח את סקפטה, והפיקו לו בין היתר סופרסטאר האינדי הבריטי קינג קרול, ומפיק העל והוירטואוז מאדליב.

האלבום מגוון ובעל שלל של סימפולים ישנים עם ניחוח נוסטלגי שלא יצא לי להכיר אף אחד מהם. חוץ מפלואו האולד סקול של וויקי שמאפיין את ניו יורק, ההפקות באלבום גם נשמעות כאילו הכל נעשה על MPC, והאלבום עדיין נשמע חדש. אפילו בשיר 'Made For This', בו הוא מארח את גוסטפייס קילה, השיר פשוט נשמע פרש.

יותר מזה ש- No Mountains In Manhattan הוא אלבום טוב, הוא גם מבשר על תחילת קריירה שכדאי להתחיל לעקוב אחריה.

עומר ויסברוט
17Drake - More Life

וואלק, שנה שלישית ברציפות שהסופרסטאר הקנדי לא מאכזב את מעריציו (טוב, תלוי אילו אחרי Views), ומוציא גם השנה פרוייקט - מיקסטייפ או פלייליסט, מה שתרצו. וכמיטב המסורת בגירסא החדשה של הזמראפר - דרייק נותן שעה ועשרים דקות עשירות, עתירות אורחים ומפיקים, והרבה קריצות למיינסטרים. אך בשונה מ- Views מהשנה שעברה, ל- More Life יש יותר חן וכנות, ופחות אגו מנופח וחשיבות עצמית. ראשית, אם זה להנגיש את המוזיקה השחורה הבריטית לאמריקאים באירוח עד כדי נתינת שירים לאמנים כגיגס, ג'ורג'ה סמית, סקפטה, וסאמפה - כבר נותן יותר ערך בעיניי לדרייק. שנית - האלבום פשוט נשמע טוב. הוא מוציא את דרייק מעט מהקומפורט זון ומהקיבעון שאפפו אותו, לכיוון יותר חותך ויותר שנון; כיוון שנותן גם למעריצי דרייק הישן מעט אופטימיות שהאלבום הבא יהיה יותר אולד דרייק.  

תומר מרבני
16Kamaiyah - Before I Wake

לא מבין למה כמעט ואין נשים בהיפ הופ. הרבה פעמים המין היפה יודע להפגין נוכחות מיוחדת וארטיקולציה תזזיתית, שהגברים פשוט לא מסוגלים להגיע אליהן. אפשר לשים לב לזה היטב במיקסטייפ ההפתעה שזרקה השנה קמאייה, Before I Wake. כאן, היא בחרה להתלבש בכיף ובקלילות על הפקות עם ניחוח רטרו שצועקות 2017 - הרבה באונס, 808ים, קליקים, וליידבאק. ההגשה שלה מאוד אנדרוגינית, וכמו שהיא לעיתים בוחרת להיות נשית - היא מגדלת ביצים ולא מפחדת לשים אותן על השולחן. הגבול בין השירה לראפ פה כמעט ולא קיים, וזה מאפשר לה פשוט לדלג בטבעיות בין פלואוס שונים מתי שבא לה. מעניין מה יקרה כשהיא תעבוד על אלבום רציני.

רן ברנע
15J.I.D - The Never Story

להיות האנדרדוג, לקחת את המסלול הארוך, לשמוע אין ספור פעמים ״לא״ וש״לעולם לא תצליח״ אבל לתת בראש בכל מקרה; זה ׳סיפור הלעולם לא׳ של J.I.D, חבר הלייבל החדש של Dreamville, חברת התקליטים של ג׳יי קול. אפשר לקלוט כל כך הרבה רעב עם חזון כה רחב דרך הליריקה החריפה והמושחזת שיוצאת מפיו. מודעות עצמית משחקת תפקיד עיקרי באלבום הבכורה של האמסי הצעיר והמוכשר שמגיע ממזרח אטלנטה, המקום הכי חם של ההיפ הופ כרגע. ג׳יד בוחר לקחת את מסלול האאוטסיידר - פחות טראפ ויותר פרש אולדסקול (לעיתים גם R&B) ולתת לנו אינפוטים ליריקליים מקוריים לחייו ולחיי הסובבים לו באטלנטה. זה לא באמת מגניב כל הסמים שעושים, זה לא כזה כיף לברוח ממשטרות ולחיות בדאגה שיש מצב שיהרגו אותך היום בגלל איך שאתה נראה. אהבות נכזבות, ההאסל לפסגה, שמירה על אותנטיות ואין ספור קונפליקטים אישיים שג׳יד חושף אותנו אליהם לאורך האלבום, הופכות אותו ליומן אורבני-אישי ששווה את הזמן שלכם.

עדי טוכטרמן
14Playboi Carti - Playboi Carti

הסלף טייטלד של פלייבוי קארטי הוא ללא ספק מיקסטייפ השנה. כמה כיף, כמה דיוק, וכמה סוואג. המפיק הראשי של האלבום, פייר בורן, עלה על סאונד מיוחד שטרם עלו עליו - וזה הפקות דקיקות ורזות, המסתמכות על סינת'ים נוצצים, סאבים נעלמים, ומקצבים שלא מתביישים להיות בפרופיל נמוך. בכך, קארטי קופץ על כל ביט באנרגיה מחשמלת ועליזות מלאת סטייל, שאפילו ג'יי זי לא יכל להישאר אדיש ואמר ש'Magnolia' היה מהשירים שהשפיעו על אלבומו האחרון. היום, כולם מנסים לחקות את סגנון ההפקה הייחודי, אך אף אחד לא מצליח לשמור על דינמיקה משלהבת כמו הצמד הנ"ל.

האורחים באלבום נותנים הופעות נהדרות - ליל עוזי שמשתלב נהדר עם הפאנצ'יות של קארטי ('wokeuplikethis', 'Lookin'), והמנטור ונותן החסות אייסאפ רוקי שמברך אותנו בוורס שמזכיר לנו למה עדיין הוא נסיך הסוואג הבלתי מעורער ('New Choppa'). בין לבין, הנוכחות של קארטי לאורך האלבום לא נותנת לנו ספק שעדיין מדובר במופע שלו, יחד עם האדליבים הקופצניים שלו והסקס אפיל הבלתי ניתן לערעור.

רן ברנע
13Joey Bada$$ - ALL AMERIKKKAN BADASS

ג׳ואי באדאס חוזר עם אלבום סטודיו שני אחרי $$.B4.DA. היו באלבום הזה כמה שירים טובים, אבל הוא לא הצליח לעמוד ברף הציפיות הגבוה שהיה לו אחרי האלבום 1999. אחרי הוצאת הסינגל 'Land Of The Free', היה ברור לכולם שבחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב לא השאירה את ג׳ואי שקט, והוא חזר עם אלבום פוליטי מתמיד. יש באלבום 13 שירים, כאשר בשבעה מהם אין פיצ׳ר. זה כמה ג׳ואי הרגיש רעב. הוא הצליח להוציא פיצ׳ר מג'יי קול, משהו שקשה לעשות בימינו מסתבר; וגם מסקולבוי קיו - שניהם כרגיל הפציצו בוורסים מצוינים ודיי הכרחיים. ובשיר 'RING THE ALRAM' הוא מארח את קירק נייט וניק קאשן (פרו ארה), שגם הם נתנ עבודה מצוינת לא פחות מהקודמים.

באלבום הזה אנחנו מקבלים ג׳ואי בוגר יותר ועייף יותר מהמצב הקיים, כמו בשיר ‍'WHY YOU DONT LOVE ME MISS AMERIKKKA', בו הוא מדמה את ארצות הברית לבחורה, ושואל אותה למה היא מתייחסת אליו ככה? למה היא לא אוהבת אותו, והמשטרה מתנהגת אליו באופן לא מכבד? השיר נגמר בסמפול גורי, שמישהו נשמע רוצח מישהו אחר, וצורח ״עכשיו את תדעי איך זה מרגיש מיס אמריקה, איך את אוהבת את זה?״ אולי הוא מדבר לפסל החירות שבניו יורק, אולי לא, מה שכן בטוח זה שיש כאן את ג'ואי בחריפות אגרסיבית ואלימה כפי שלא נשמעה ממנו קודם לכן מעולם. בשורה התחתונה, כן, האלבום הזה מראה יכולות מרשימות מהראפר הצעיר הזה. למרות שהאלבום פחות טוב מקודמיו - עדיין יש בו הברקות וטראקים מצויינים שאפשר לצפות מהם מראפר משכיל כמוהו, ועל אף שהוא צעיר מאוד - ניכרים בשיריו השינויים הגדולים העוברים עליו ועל מדינתו בו זמנית, כשהוא יודע לשלב ביניהם כמו שצריך.

עומר ויסברוט
12Smino - Blkswn

אחת מהפריצות שקרו השנה ששווה להתעכב עליהן היא של סמינו, כריסטופר סמית ג'וניור בן ה- 26 מסנט לואיס. אלבום הבכורה שלו, blkswn, הוא שעה וקצת של תענוג על גבול הנוסטלגיה. דרך ביטים מהורהרים וקלאוד ראפיים-פ'אנקיים, שהפיק לו ברוב המוחץ של האלבום מונטה בוקר האלמוני מסולקשן, סמינו מעביר לנו ליריקת סטורי-טלינג מבריקה, עליה הוא רוכב בפלואו סוחף ויצירתי, המזכיר מעט אמני דאנסהול. אי אפשר שלא לחוש בהשפעות הרבות על סמינו - מבוב מארלי וקרטיס מייפילד, דרך קנייה ווסט וג'יי זי, ועד פרנק אושן וצ'אנס דה ראפר. האווירה הלילית והעירונית של האלבום גם היא עובדת מעבר למצופה, ויוצרת עניין שבתקווה ידחוף לקדמת הבמה את סמינו ובוקר.

תומר מרבני
11Goldlink - At What Cost

אחרי שני מיקסטייפים שהתמקדו בעיקר בטון של ז'אנר הפיוצ'ר באונס, אלבום הבכורה של הראפר גולדלינק מוושינגטון DC הוא היצירה הבשלה והשלמה ביותר שלו. שלא לדבר על כך שלייבל גדול כ- RCA הוציא את האלבום הזה, מה שגורם להתרגשות כשמדובר בראפר כה מיוחד ומוכשר. הפעם, כשגולדלינק פוזל גם לטראפ, הוא גורם לא פעם לתהייה מדוע רק עכשיו התנסה איתו, כשהוא נשמע וזורם עליו כל כך טוב. At What Cost עשיר מאוד מוזיקלית, כשכל שיר נשמע מהותית שונה מקודמו - זה יוצר תחושה של לא פחות מהנאה באלבום זורם וחלקלק שכזה, העובר מאוד מהר ונותן רצון לשמוע אותו שוב ושוב. כמובן מוסיפים לכך גם האירוחים של רבים וטובים כקייטרנדה, המפיק והזמר מהמוכשרים מהתגליות החדשות, שמפציץ גם כאן עם ההפקות המורכבות והמתקתקות שלו; זמרת האר'נבי ג'זמין סאליבן והראפר המפורסם וואליי גם הם באים ותואמים ככפפה ליד באלבום - כל הבליל המרענן הזה גורם לאלבום להישמע כמו נסיעה לילית כיפית עם חברים שונים ומתחלפים, כשכל אחד מביא את הייחוד והסוואגריות שלו.

תומר מרבני
10SiR - Her Too

סר, הרכש החדש ביותר מבית הלייבל TDE, פורץ עכשיו בגיל מאוחר יחסית (31), כשבאמתחתו שני איפים (כולל המדובר), ואירוחים בשירים כ- 'The Ways' של ג'יי רוק ו- 'Rope/rosegold' של איזייה ראשאד - שניהם חבריו ללייבל.

Her Too הוא איפי שיש בו כל כך הרבה, מצד אחד - השיר 'New LA' באירוחם של אנדרסון פאאק וקינג מז, שהביט המבוסס על סימפול מהשיר 'With You' של דרייק, מרגיש כמו שיר היפ הופ/אר'נבי עם קצב מטורף, ומכיל וורסים מצויינים מכל המשתתפים. מצד שני - יש שירים באלבום כמו 'The Canvas' ו'Sugar', שהם יותר שירי סול/בלוז, שמזכירים את דיאנג'לו בתקופת בראון שוגר.

בסך הכל, האיפי הזה מראה יכולות מרשימות מצד סר, ומשאיר אותך רעב לאלבום באורך מלא. ואפילו שהוא באורך של 18 דקות בלבד, האיפי הזה יותר טוב מרוב אלבומי האר'נבי שיצאו השנה.

עומר ויסברוט
9Sampha - Process

קשה להאמין ש- Process הוא אלבומו הראשון של סאמפה - זמר הסול המוכשר שמגיע אלינו מהממלכה המאוחדת. עוד ב- 2013, כשהתארח אצל דרייק באלבומו Nothing Was The Same, היה ניתן לזהות את הכישרון שמסתתר מתחת לקולו יוצא הדופן. ארבע שנים חלפו מאז, והשנה סוף סוף הגיע אלבום הבכורה המיוחל, שמצטיין בבגרות ובאופי שלא נופלים מאלבום של מוזיקאי ותיק.

האלבום עוסק בהתמודדותו של סאמפה עם מחלת הסרטן הארוכה של אמו וסופה המצער. הוא לא מפחד להיכנס לתוך פחדיו העמוקים ולהתעמת איתם, ושירי האלבום מתעדים את קשייו הרבים שבסופו של דבר מובילים לחיזוק ומפתחים אותו כאדם. מבחינה מוזיקלית, סאמפה לוקח השפעות מז'אנרים כסול והיפ הופ, ומערבב אותם עם עיר מולדתו לונדון - כאשר השפעות של זאנרים מודרניים יותר כ- UK Garage, ו- 2 Step מורגשות היטב בהפקה של השירים.

Process הוא אחד מהאלבומים הראשונים שזכינו לקבל ב- 2017, אי שם בתחילת חודש פברואר. ניתן לשפוט את האלבום בפרספקטיבת הזמן כאלבום שלא ממצה את עצמו במהירות, ובכל שמיעה ניתן לגלות רבדים נוספים העולים ממנו. סאמפה הצליח השנה לעשות את המעבר לקדמת הבמה, ואין לי ספק שזוהי רק ההתחלה מבחינתו.   

איתמר רוז
8Big K.R.I.T - 4eva Is A Mighty Long Time

קריט הוא OG צעיר עם קטלוג ידוע לשמצה של מיקסטייפים שנחשבים לקלאסיקות. לאורך הקריירה שלו, קריט הדרומי הביא סאונד עדכני ואישי שממשיך את מורשת הטראפ של UGK ו-Three Six Mafia, אך משום מה סבל מחוסר סיפוק מצד המאזינים כשהוציא אלבומי סטודיו רשמיים. לאחר 3 שנים בהן לא הוציא אלבום רשמי ועבר מתחת לרדאר עם מיקסטייפים בינוניים, ובזמן ששותפיו לשנתון כמו ג׳יי קול או וויז קאליפה ביססו את מעמדם כמותגים, קריט הפך לעצמאי ואף התרושש במהלך העבודה הסופר קשה שלו על האלבום הכפול שממשיך את סדרת ה-״4Eva". לאורך הקריירה שלו, קריט תמיד דגל באריכות ימים וסבלנות. עכשיו, עם 4Eva Is A Mighty Long Time והרבה עליות ומורדות, בטוח לומר שקריט קוטף את הפירות הנכונים בצניעות.

חלקו השני של האלבום מביא את השירים עם החשיפה הכי אישית שלו עד כה. זה מתבטא בשירים כמו ״Mixed Messages״, ״Price Of Fame״ ו-״Drinking Sessions״ בהם קריט שם על השולחן קונפליקטים הקשורים לחייו ובאמת יוצר שיחה מהמונולוגים שבראשו לגבי בעיות שהוא חווה. החלק הראשון הוא קריט קלאסי ומשודרג (הוורס של T.I ב״Big Bank״ זה דבר מיוחד מאוד, דרך אגב); שירי סאב וופר קלאסיים וארומה של עשן וגרילז (גם בפה וגם ברכב) לכל אורכו. קריט הביא מפיקים אגדיים כמו אורגנייזד פאקינג נויז, דיג׳יי קאליל ומאני פראש, ואיתם יצר את אלבומו הטוב ביותר, שגם בתקופה שבה אלבומי ראפ נהיו קצרים, שעה וחצי עם קריט עוברת חלק.

עדי טוכטרמן
7Migos - Culture

עם כמות מכבדת של גוצ׳י וביצ׳ס שלקוחות מתצוגות אופנה (או מועדוני חשפנות, היי אופסט), בטוח לומר שמיגוס מחזיקים בתרבות. השלישייה שהגיעה הישר מצפון אטלנטה אל לב המיינסטרים האמריקאי יצרו בשנה האחרונה גלים אימתניים של רעננות וסגנון שלא רק שהוכיחו את עצמם כמוצדקים, גם עזרו לפתוח דלת לאין ספור טראפרים צעירים שמייצגים את אותו סגנון החיים.

כל השנים שהקדישו מיגוס ליצירת מוזיקה, התנקזה לשנה אחת בה הכל קרה בצורה עצומה. מאז שדונלד גלובר טען בנאום הניצחון בפרסי גלובוס הזהב ש-"Bad and Boujee" הוא ״השיר הטוב ביותר אי פעם״, נוצר כדור שלג שעד עכשיו לא מראה סימני עצירה. למיגוס יש את הסאונד והנוסחה שבהחלט עזרו לקדם את ההיפ הופ להיות הז׳אנר מספר 1 בעולם, עם פלואו שלישיות, וביטים עמוסי 808 ומשחקי מצלתיים.

אם בתחילת השנה Culture היווה יצירה שמאגדת בתוכה את כל מה שפרש בהיפ הופ היום, אז בסופה אני יכול להגיד שCulture הוא אלבום הטראפ הטוב של השנה, ואף מועמד לאלבום הטראפ הטוב ביותר, נקודה. כל זאת בזכות גישתם ואפיונם הייחודי של כל אחד מהמיגוס, דרך דינמיקה נהדרת שמתבטאת בעיקר בשינויי פלואו ויצירת כיף, פשוט כיף.

עדי טוכטרמן
6SZA - Ctrl

אחרי ציפייה כל כך ארוכה לאלבום הבכורה של סיזה, הוא סוף סוף יצא, והתברר כאחת מההפתעות המשמחות ביותר של 2017. אף אחד לא ציפה שסיזה תוציא אלבום כזה שלם כאלבום בכורה, אלבום כמעט מצוין, שגרם לכל ההייפ סביבה להיות כשכל העיניים נשואות לעברה.

אפילו שהסינגל הראשון מהאלבום, 'Drew Barrymore', יצא בחודש נובמבר בשנה שעברה - היה שקט, לא רבים דיברו על חזרתה של סיזה, על הסינגל הראשון אחרי שתיקה של שנתיים מהאיפי האחרון שלה. אבל הכל השתנה אחרי הסינגל השני מהאלבום, 'Love Galore', באירוחו של טראוויס סקוט, שפשוט טרף את הקלפים. פתאום סיזה קיבלה הכרה אדירה, והתחילה להיות ציפייה לקראת אלבומה החדש. ומשם סיזה פשוט הוציאה אלבום אר'נבי עם ייחוד שיש רק לה - היכולות הווקאליות שלה מהפנטות, יכולת הקצב שלה מקפיצה, וצורת הכתיבה שלה יפה וכנה.

אחד הדברים החשובים באלבום הזה, זה שהיא לא מתביישת ולא עושה רק שרירים - היא חושפת צדדים חלשים בעצמה ואפילו חלקים שהם יכולים להתפרש בהם כרעה. כמו בשיר 'The Weekend', בו היא מתארת התאהבות בגבר תפוס, איתו היא נפגשת רק בסופ"שים. אבל היא מצליחה להעביר לנו את הרגש של האישה הצדדית, זאת ש"הורסת" את מערכת היחסים בין הזוג האוהב. אבל היא גם מתארת את התחושות שלה, את הכאב שהיא עוברת כשהיא רוצה את כל ימות השבוע איתו, אבל כל מה שהוא מביא לה זה יומיים בסופ"ש.

Ctrl הוא אלבום הבכורה המפתיע ביותר של השנה, ומהטובים שיצאו בה. סיזה הכניסה אותנו לעולם שלה, ועשתה לנו את ההיכרות הראשונית שהיינו מצפים וצריכים ממנה.

עומר ויסברוט
5Thundercat - Drunk

מעבר לעובדה שת'אנדרקאט הוא מוזיקאי מעניין ונגן באס בחסד, מדובר גם בדמות מעניינת לא פחות שלא תמיד קלה לעיכול. באלבומו השלישי שנקרא בעברית צחה "שיכור", מציג ת'אנדרקאט את דמותו המוזרה במלוא הדרה. משחקי וידאו, חוברות אנימה, ואהבת אמת לחתולים הם רק חלק מתחביביו המשונים המוצגים לנו באלבום תמהוני זה.

ת'אנדרקאט שר לנו עם קולו הדקיק את מעלילותיו השונים עם מלא הומור וקסם שקשה שלא להיכנע ולהתמסר אליהם, ואפילו מעט לקנות באורח החיים הצ'ילי שסיפק לעצמו. המוזיקה באלבום שהופקה ברובה על ידי המאסטר פליינג לוטוס, דמות מוזרה לא פחות, מציגה שלל צבעים וסגנונות עשירים הנעים בין ג'אז, אלקטרוניקה, פיוז'ן, סול, ואפילו נגיעות של פרוג המשתלבים נפלא עם נגינת הבאס המחשמלת של ת'אנדר ועם קול הערש שלו.

לטעמי מדובר באלבום הטוב ביותר של ת'אנדר עד היום, שלמרות שהוא לא מושלם, מצליח לספק כל כך הרבה רגעי הנאה ונחת המפצים על כך.    

איתמר רוז
4Tyler, The Creator - Flower Boy

למעריצים ומי שמכיר בכללי את טיילר, דה קריאייטור, מנהיגה של הקולקטיב המפורק מעט OFWGKTA, ידועה העובדה כי הראפר/מפיק משחרר אלבום בממוצע של פעם בשנתיים. אך אף אחד כנראה לא ציפה שבמקרה הזה, שראפר שהיה בשיאו המסחרי וכנראה האמנותי בתחילת העשור, יוציא את המגנום אופוס שלו ממש עכשיו. הסטייה מהגישה השובבה והחכמה שאפיינה אותו בעבר, לעבר גישה הרבה יותר ארס פואטית וצבעונית אך עם זאת קודרת, עושה חיל עם טיילר. לא פעם הגדירו את Flower Boy כ"סרט דיסני למבוגרים", כשם שהוא באמת ובתמים - מלא בערגה ילדותית נקייה וחייכנית, המעורבת בהרבה מהגועל הבלתי נמנע של החיים הבוגרים.

האלבום שופע האירוחים (כמו למשל של חברו לשעבר לקולקטיב פרנק אושן ב- 'Where This Flower Blooms'; ומאסאפ רוקי בסינגל המצוין 'Who Dat Boy'), נותן תחושה של האזנה למחזמר לא פעם; עם זאת, הסלידה שמתקבלת לעתים ממחזות הזמר, אם מנטייתם להגזמה או לחפירה, לא מגיעה כאן ולו לפעם אחת. הבגרות של טיילר מגיעה ב- Flower Boy לשיא גם בליריקה, שכעת גם לא מפחדת לגעת בנושאים פוליטיים חשובים, באותה עוקצנות הידועה עמו ("How many riots can it be 'til them Black lives matter? / Niggas click clack splatter, pew, pew that nigga"); וכמובן, בהומוסקסואליות מרומזת, אם בצחוק או לאו, אחרי שלא פעם הואשם בהומופוביות בעבר ("Next line will have 'em like "Woah" / I've been kissing white boys since 2004"). חלקלק, שנון, וכיפי מאי פעם - טיילר, דה קריאייטור החזיר לעצמו את הרלוונטיות והוסיף גם להיות אחד מאמני הראפ הגדולים הפועלים כרגע.

תומר מרבני
3Vine Staples - Big Fish Theory

אחד האלבומים שבאופן אישי הכי ציפיתי להם השנה, היה האלבום החדש של וינס סטייפלס. הראפר המוכשר מקליפורניה, תמיד הסתמן אצלי כאחד שמסתכל על היפ הופ באופן מורכב ופתוח בהרבה משאר הראפרים הצעירים של ימינו. זה בא לידי ביטוי כבר בשני הפרויקטים הקודמים שלו - Summertime 06 מ- 2015 ו-Prima Donna מ- 2016, שכל אחד מהם הציג בדרך אחרת את ניצוצות הגאונות שמסתתרים אצל וינס בראש; אם כי עדיין כאלבומים שלמים הם לקו במעט בוסריות. הציפיות שלי היו ש- Big Fish Theory יהיה אלבום מחודד ומפוקס יותר, שיוביל את וינס לליגה של הגדולים באמת.

לשמחתי ציפיותיי נענו וביג פיש הוא אכן האלבום שמקפיץ את וינס שלב אחד קדימה. מעבר לכתיבה החדה והצינית שוינס תמיד ידע לתת, ביג פיש מתהדר במוזיקליות יוצאת דופן שכנראה מקדימה בהרבה את זמנה.

ההפקות מבוססות על תרכובת מוצלחת בין מוזיקת דאנס, היפ הופ, ואקספרימנטליות שדוחפת את שני הז'אנרים לקצה. וינס מצליח לשבת בנונשלנטיות על ביטים פסיכיים המציגים כאוס מוחלט, ולהפוך אותם לנגישים דרך הפלואו החלקלק שלו וההוקים הקולעים.

אורכו המועט יחסית של האלבום (פחות מ-40 דקות) שומר עליו שלם, מגובש, ונקי מכל פגע. יחד עם זאת הוא משאיר גם טעם של עוד מאחד הראפרים הגדולים של העשור.  

איתמר רוז
2.Kendrick Lamar - DAMN

הרול אאוט של DAMN. הצליח להוציא לכולם את הלשון ולחכות בציפיה למה שיש לקינג קנדריק לומר. אחרי שבסוף מרץ הפיל את "The Heart Part 4" (ונתון לויכוח שהוא הטוב ביותר בסדרה), הוא סיים בשורה ״Ya'll got till April the 7th to get ya'll shit together". ב7 לאפריל, שבוע אחרי ש״HUMBLE" יצא וכולם היו בקצה הכיסא, הוא הכריז ששבוע לאחר מכן האלבום יגיע.

אם בטו פימפ בחר קנדריק להסתכל החוצה אל העולם, הפעם הוא מסתכל פנימה, אל תוך עצמו. באלבום שנוצר על מנת שנוכל להקשיב לו מ2 הצדדים, יש מוות; בהתחלה, או בסוף, תלוי לאיזו גרסה אתם מאזינים. האלבום הוא טורנדו שמסתובב במעגל וסביב עצמו, עם רשימת שירים בה הטראק העוקב הוא היפוכו של הקודם לו, ואפילו כל יצירה משתנה גם היא לפחות פעם אחת. עולמו הפנימי של קנדריק נחשף בצורה טהורה; ב-״FEAR״ הוא מחזיר אותנו לפחדים שלו בגילאי 7, 17 ו-27. ב-"LUST" הוא מודאג משגרת היום יום של האפרו-אמריקאי/ראפר הסטראוטיפי באמריקה ומערב את נשיאות טראמפ כגורם שמצריך שבירת שתיקה, וב"DUCKWORTH" הוא מספר סיפור מרתק על איך מנהל הלייבל שלו לעתיד כמעט ורצח את אבא שלו כשהיה ילד קטן, ובגלל טוב הלב של אביו הוא נשאר בחיים; בזכות ההצלחה של קנדריק במוזיקה הוא מצליח לסגור מעגל ולקרב נפשות שפעם היו סיכון לחיים אחד של השני.

קנדריק בוחר להשמיע את קולו הפוליטי, האוהב, המבויש והמודאג תוך כדי הימנעות מללכת סביב השיח. בחירת הביטים באלבום נעשית בצורה אקלקטית יוצאת מן הכלל; הוא לוקח את קנבס המיינסטרים ובעזרת ביטים הלקוחים מכל גבולות הז׳אנר (טראפ עצבני, לייט נייט R&B, או קריצות דאנסהול), מצליח ליצור נקודת מבט מוזיקלית ייחודית ומרתקת.

עדי טוכטרמן
1Jay-Z - 4:44

4:44 הינו תוצר של שני אמנים, המשתלבים לכדי כוח אחד בשביל להגשים מטרה אחת, והיא להוציא את המיטב משניהם. על ג׳יי זי אין מה לפרט יותר מדי - כולנו יודעים שמדובר באחד מהראפרים הגדולים והחשובים בכל הזמנים, ושלמרות אלבומיו המביכים מהשנים האחרונות, הרפרטואר שלו שינה את משחק ההיפ הופ; לא פחות. אך מה קורה כשלוקחים מנטור מוזיקלי ומפיק בר השפעה, הלוא הוא NO I.D. (שאגב - כיום סמנכ״ל בחברת התקליטים הענקית Capitol), ונותנים לו להוציא את אחד הראפרים החשובים בכל הזמנים מאיזור הנוחות שלו? התוצאה היא תוצר עמוס בטקסטורות, זוויות, והקרבות - שכולן נעשו בשביל המוזיקה.

עם 36 דקות האזנה, 4:44 הוא אלבום גורמה של 3 כוכבי מישלן, ולא בכדי; נו איי די לקח את חומרי הגלם המוזיקליים המשובחים ביותר - מנינה סימון, סטיבי וונדר, הפוג׳יס, וכמובן ביונסה, ועושה מהם מנות קטנות אך עשירות בטעמים ושכבות של סאונד; עליהן, ג׳יי זי בחר לרכוב כפי שלא רכב מעולם, או לפחות מאז 2007 - לעתים הוא חוזר לימים של הראפ החותך, העמוס, והכבד ('Bam'); לעתים הוא בוחר לשיר, בפעם הראשונה בקריירה ('Caught Their Eyes'); ולפעמים הוא פשוט בוחר לא לתת פלואו - כי הוא לא באמת צריך אותו ('The Story of O.J.').

עצם העובדה שג׳יי זי הוא הראפר הראשון שנכנס להיכל התהילה של כותבי השירים, מאפשרת לו להגיע עם הרבה קרדיט לעשות מה שהוא פאקינג רוצה, איך שהוא רוצה. הוא משחק עם מטאפורות פואטיות כאילו הן כלום, מחליף פלואוס בין שורה לשורה, ושוזר חרוזים מסובכים כבדרך אגב. כמו 'Smile', השיר המצטיין באלבום, שם הוא זורק שורות כמו "My therapist said I replased/ I said pre-haps I Freudian slipped in European whips", או ״Respect Jeremy Lovine/ But he gotta respect Elohim as whole new regime״. מההוק הפגיע של השיר, הציטוט של אמא שלו בסופו, והמלכותיות שנמצאת בסאבטקסט של כל שורה ושורה ("Marie Antoinette baby, let 'em eat cake"? שיט מאן) - מדובר בשיר שמשתפר משמיעה לשמיעה, וכנראה שנזכור אותו לדורי דורות.

אבל, וזה אבל גדול, ג׳יי זי לא היה יכול לעשות דבר מכך בלי הכוונתו והפקותיו של נו איי די. ההפקות באלבום מתנהגות כמו מסוג המנות שמכינים אותן באמצעות ריאקציות כימיות - מהונדסות בקפידה, מדוקדקות לפרטים, ומערבבות הרבה טעמים ועקצוצים ביחד; מתוק, מר, ומלוח. כמו ב- 'Smile', שם הוא לוקח אקפלה של סטיבי וונדר, מעוות אותה, מכפיל אותה, ועושה לה מניפולציות; תוך כדי שמורכב עליהן סאב ממלא להפליא וקיט תופים חותך במיוחד - ושום תיבה לא נשמעת כמו קודמתה. ב- '4:44' הוא חותך סאמפל באופן אגרסיבי אך מלטף, ובכך נותן לג׳יי זי את הבמה המושלמת להכיר בחטאיו כלפי האישה, האייקון והמותג ביונסה, עד שאנחנו כבר לא זוכרים על מה הם רבו. הוא מרבה לשלב ברייקים טעימים עם מקצבים מונעי טראפ, ובכלליות - יוצא לו לפלרטט מוזיקלית עם הטראפ, אבל הוא אף פעם לא נדבק בו; אלא מביא את ראייתו הקלאסית של הסמפולים כאינסטרומנטים, ומנגישם בשפה המוזיקלית של הניו סקול.

כאשר ביגי מוצב מול עיניו לאורך האלבום, ג׳יי זי מצליח לעשות משהו שלא נעשה מעולם בהיפ הופ - וזה לתת אלבום שהוא רלוונטי, חדשני, וסוחף בדיוק כמו מיטב חומריו (בייחוד הראשונים שבהם). היפ הופ זה ז׳אנר יחסית צעיר, ובכך זהו האלבום הבוגר ביותר שיצא תחתיו מעולם (מילה לדייב שאפל). הוא לא מנסה להיראות צעיר יותר, או קול יותר - הוא פשוט מצליח לצאת מעצמו ומהאגו שלו, ומביא לנו את מה שמצא מסביב. בכך, הוא קרוב מאי פעם אל עצם היותו הגואוט.

רן ברנע