ג׳יימס יאנסי נולד ב1974 בדטרויט, מישיגן, והוא אחד מהמפיקים המשפיעים ביותר בתרבות ההיפ הופ.
יאנסי משמש כאבן יסוד בתנועת הנאו-סול שצמחה בסוף שנות ה-90 והביאה עמה את ההוכחה שההיפ הופ יכול להיות מלודי, חנוני ומתוחכם בלי לאבד את הכיוון. הוא נפטר ב-2006 אחרי מאבק ארוך וקשה בלופוס (כשל במערכת החיסונית שפוגעת במערכות שונות בגוף) ומחלה נדירה בדם והשאיר אחריו מורשת שלמה.
עוד משנת 96׳ אפשר למצוא את חתימתו של דילה על שלושה אלבומים שעד היום נחשבים לקלאסיקות: Lacabincalifornia של הפארסייד, Beats, Rhymes & Life של הטרייב ו-Stakes Is High של דה לה סול. ההפקות האלו בנו לדילה את המוניטין כמפיק מבטיח עם בשורה מרעננת. הוא הביא עימו סאונד לו-פיי ג׳אזי עם סמפולי סול ומלודיות פשוטות. התופים תמיד יושבים במקום במין סווינג מרתק שלפעמים אפילו נופלים מהקצב באלגנטיות רק כדי לתת להם חיים ואנושיות. מעבר להיפהופ, דילה נתן יד בהפקות של אלבומי סול ו-R&B, אחד הידועים שבהם הוא Voodoo של ד׳אנג׳לו. מאז הוא צבר קילומטרז׳ רב אלבומים והפקות אצל להקות ואומנים נוספים כמו דה רוטס, קומון ובילאל. ההפקות שלו היו כלכך נוחות ונעימות שהן נתנו לאומן מספיק מרווח בשביל לבטא את עצמו ולצמוח.
לאחר מותו השאיר אחריו דילה חומרים רבים שמהלך השנים יצאו לאור. אבל האלבום הזה, שנשאר במגירה מאז 2002 רואה את פניו רק עכשיו, למה? כי הלייבל טען שזה לא מה שחשבו שיהיה תוצר האלבום. במהלך השנים קיבל האלבום לפחות עוד 2 תאריכי שחרור, אך נדחה כל פעם מחדש. האלבום היה מתוכנן להיות הכניסה של דילה למיינסטרים לאחר שקיבל חוזה ל-2 אלבומי סולו. למרות שהיה ידוע בהפקותיו, דילה בחר לרפרפ באלבום על ביטים של חלק מהמפיקים האהובים עליו: פיט רוק, סופה דייב ווסט, Nottz ומאדליב. כמובן שדילה הקליט גם על ביטים משלו לאלבום עם שירים כמו ״The Anthem״ ו-"Fuck the Police".
ב-The Diary, שמצטייר כאלבום שמספר ׳יום בחיי׳ דילה, אנחנו מקבלים פרספקטיבה שונה על דמותו. מהרושם של הביטים שיצר בעבר, אפשר היה לחשוב שדילה הוא בחור שקט, מנומס, ג׳נטלמן, חכם שיודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. אך מכיוון שבאלבום הוא מקבל את מרבית אור הזרקורים עם המיקרופון ביד, אנחנו מקבלים זווית אחרת של יאנסי – בן אדם ראוותני וחומרני עם פה גדול שאוהב תכשיטים ובלינג בלינג, נועז חסר מעצורים עם הנשים, המכוניות והעושר. אין שיר באלבום שלא נוכל למצוא לפחות קמצוץ של התרברבות או דיבור נגוע לגבי נשים.
לדוגמא, בשיר ״Ice״, שיתוף פעולה חלקלק במיוחד שלו עם מאדליב, שד״א אפשר למצוא גם באלבומם המשותף, דילה מציין כי יהלומים הם חלק מהזהות שלו ולא ניתן לשנות את זה ("…You can’t change me/ Cause I’mma be that nigga with ice”) וכמה שורות לאחר מכן מביא את אחד הפאנצ׳ים המצחיקים מהאלבום, ("Bitches ain't shit but hoes and tricks/ Is what I'm thinking when I'm dicking your wife") שרק מוכיחים לנו את דמותו השובבה. בשיר "Trucks", שהוא מחווה לשיר של גארי ניומן, "Cars", מתאר דילה את המכוניות עם הגג הפתוח והגלגלים הגדולים שמקבלים את תשומת הלב של כל הבנות; ובשיר ״The Ex״, על הפקתו הנהדרת של פיט רוק האגדי, דילה כותב מכתב לאקסית בה הוא מציין מולה כמה הוא מצליח וכמה טוב לו בחיים מאז שהיא זרקה אותו.
מבחינת ביטים והפקות נוכל למצוא כאן לא מעט רגעים נוסטלגיים שמזכירים לנו בדיוק מי זה דילה ומה הוא מייצג. אבל, ברוב המקרים לא הוא זה שבכלל עבד על המוזיקה. בשיר ״Diamonds״ הייתי בטוח שדילה הפיק את השיר כי זה נשמע כלכך הוא, אך כשהסתכלתי על הקרדיטים של האלבום מסתבר ש-Nottz אחראי על ההפקה הזו. התופים מחמיאים לסמפול הפסנתר הקופץ והם מפלרטטים אחד עם השני כמו שדילה מלפרטט ליריקלית עם היהלומים במטרה להשיג את הבחורה. ב-״Gangsta Boogie" שמארח את לא אחר מסנופ דוג, המפיק Hi-Tek מפגיש בין שני העולמות ומשלב את הבאס הפ׳אנקי עם סווינג התופים באלגנטיות ומחשבה, כאילו נכנס לראשו של דילה, וכתוצאה אנחנו מקבלים ביט קופצני ונינוח שמאפשר לראפרים לייצג את סגנונם הליריקלי. ללא ספק המפיקים באו מוכנים לאלבום ואפשר להרגיש שהם עשו שיעורי בית.
לעומת זאת, ישנם רגעים שמתנתקים מההרגשה והליכוד שהאלבום מנסה להעביר. לדוגמה, בשיר ״Fight Club״, השיר היחיד שדילה לא שם יד לא בראפ ולא בהפקה, אני מוצא את עצמי שומע קטע שנשמע כמו חיקוי חצי אפוי של Clipse. הביט מאוד עצל ומרגיש כי במקום לשים מצילות בתופים המפיק בחר בסימפול קצרצר של גיטרה שמרצד לו לאורך כל הביט. הסינת׳ נעלם וחוזר ומקבל גיבוי ווקאלי מיותר והזוי בקטע המעבר בין הבתים (״Up in the club״). בנוסף, לא הצלחתי להתחבר לשיר ״Trucks״, ובאמת שניסיתי. כששומעים את השיר המקורי מבינים בבירור את הרפרנסים בסימפולים, אבל אני לא מרגיש שהתוצאה עוברת. עם הסינת׳ החייזרי שנשמע כמו חריקת ציפורניים על לוח גיר, והפזמון שהרי אמור להיות מחווה אך מרגיש כמו ניסיון נואש לשחזר את קולו המיוחד של גארי נומן, אנחנו מקבלים קרוס-אובר ריסקי במיוחד שנכשל לדעתי. מה שכן, דילה יושב על השיר עם הגשה משעשעת ופלואו משתנה שהציל במעט את ההאזנה בשבילי.
ועל כן, אני עדיין יושב כאן בתחושה של אי נוחות. זה לא הדילה שאני מכיר. יש מסביב לאלבום עננה של מלאכותיות וניסיון לעצב מוצר שאמור למכור ולא שם את המוזיקה כעדיפות עליונה. אחרי חיפוש קצר, מצאתי ראיון עם עובד מ-Stones Throw שם הוא מסביר כי לאלבום לקח זמן עד שיצא מכיוון שהיו צריכים לחלץ את הקבצים המוחבאים והמבולגנים מתוך מחשבו האישי של דילה. אולי הם נגעו ועיצבו מחדש את המוזיקה במטרה לשווק אותה? אולי. אבל כשמסתכלים על אלבומו הראשון של גיי-די, Welcome 2 Detroit, רואים את האותנטיות ומרגישים את נוכחותו המיוחדת.
לסיכומו של עניין, ג׳יי דילה הוא ללא ספק מהמפיקים האהובים עלי. הוא הביא להיפ-הופ וויב אטמוספרי שלא הצלחתי למצוא בשום מקום אחר. אני מוצא את עצמי נשאב וגולש על הביטים שלו כל פעם מחדש; ואפילו אם נמצא 2 ביטים שלו שנשמעים דומים, ההרגשה תהיה שונה. אם זה היה האלבום שאליו הייתי מפנה אוזניים חדשות? לא בטוח. כנראה הייתי נותן להם לשמוע את Donuts, אלבומו האחרון שהוציא כשהיה בחיים, ושם הוא נמצא בנקודת השיא מבחינת יכולת הפקה. הרי בסופו של יום, The Diary יצא בשביל האספנים ביום התקליט, ותפקידו הוא לספק את אוזנם של המעריצים המחוברים ולאו דווקא לכולם. אבל זה ממש לא אומר שלא אהבתי את האלבום. הרגשתי שדילה ניסה לתת לי מבט קצרצר על המציאות השגרתית בשכונה שלו ומרגיש כאילו האלבום הוגש כתסריט ניסיוני למה שאמור להיות סרט על חייו.
השאר תגובה