מאמנים כמו טרייב קולד קווסט, לאמנים כמו פליינג לוטוס, קנדריק למאר ורבים אחרים, שימוש בג׳אז הן בסמפולים והן בהקלטות עצמן הוא מאפיין שכיח, ועם זאת יפהפה וקסום. קונספט זה מצליח לא לשחוק את עצמו על אף ערפל החד-גוניות אשר נוטה לאפיין אותו – סמפול פשוט של חצוצרה לעיתים יספיק רק הוא על מנת להמיס את לבנו ולשבות את נפשנו. זו היא בדיוק הנישה אליה משתייך טראס מרטין כמפיק בתעשיית ההיפ הופ – והוא מאייש אותה באופן יוצא מן הכלל.
הוריו של מרטין חיו, נשמו ועסקו במוזיקה. אביו מתופף אשר מתמחה בג׳אז ואימו זמרת. על כן, אין זה מפתיע שמרטין הפגין כישורים מוזיקליים מופלאים עוד מגיל צעיר. הוא אף זכה להתארח במופע של ג׳יי לנו, אשר העניק לו מלגה ללימודי מוזיקה. על אף המחווה המיוחדת, מרטין היה בטוח ביכולותיו, ומהר מאוד עזב את לימודיו ב-CalArts היוקרתית לטובת סיבוב הופעות עם פאף דדי – מהדמויות המשפיעות ביותר בסצנת ההיפ הופ בעשרים השנים האחרונות.
ככל שנתקדם בדיסקוגרפיה של מרטין, נראה בהדרגתיות יותר ויותר אירוחים של אמנים מוכרים – עד לאלבום זה. ניתן להרגיש שבאלבומו החדש, "Velvet Portraits", שם מרטין דגש על פיתוח אישי של המוזיקה שלו. מדובר בכיוון מעניין ומבטיח בהתחשב בכך שמרטין מוכר לנו בעיקר כמעין צל לאמנים אחרים; כמפיק אשר מוסיף את המגע האישי שלו לפרויקטים של אחרים; או כעוד שותף לתעשיית סיעורי המוחות הקבוצתיים של אמנים מפורסמים, בה מושיבים יחדיו אנשים מוכשרים ונותנים לקסמים לקרות מעצמם. ניכר כי נטילת האחריות לידיו היוותה עבורו מעבר חד מאזור הנוחות שלו – טראס הוא מסוג האמנים שכחלק מקולקטיב מסוגל להוסיף המון צבע ואישיות, אך כסולן מתקשה לייצר כמות מספקת של חומרים לפרויקט בסדר גודל של אלבום.
מעטים האנשים אשר ניחנו בגאונות המוזיקלית של מרטין – היכולת להתיך טקסטורות מורכבות ועשירות לכדי יצירה שתישמע קלילה וטבעית. שיר אשר ממחיש באופן פנומנאלי את היכולת זו של מרטין הוא "Think of You". בשיר זה נעשה מחול מדויק ומתואם בין תיפופי ג'אז יפהפיים, בין קטעי סקסופון של קמאסי וושינגטון המוכשר (אחד המתארחים הסמויים באלבום ביחד עם ת'אנדרקאט, רוברט גלאספר ועוד רבים) ובין הקול המדהים של רוז גולד, אשר מצליח לסחוף את השיר לרמת ריגוש אחרת לגמרי. כשרוז מדגישה את צמד המילים "I Do" באופן שובה לב מספר פעמים ביצירה, היא גורמת לי לרצות להתחתן; כשרוז מעלה אוקטאבה בסיום הסולו המופלא של קמאסי, אשר מעלה את עצימות השיר בהדרגתיות עד לשינוי הקצב המיוחל, כל מה שאני מסוגל לעשות הוא פשוט לעצום את עיניי ולהינמס.
בשיר "Never Enough", מרטין נשמע כמו אמן R&B מדרגה ראשונה, כשהוא מציג יכולות ווקאליות אישיות ומרגשות על גבי תיפוף איטי וממכר – עוד יכולת לסל היכולות המגוון ומעורר הפליאה (והקנאה) שלו. כל מה שנותר לנו לעשות הוא לחוש צער על כך שאין באלבום יותר קטעי שירה של מרטין.
הקונוטציה הראשונה אשר עולה בי בכל פעם שאני מאזין לפרויקט של מרטין, היא שהוא יתאים לניגון במהלך נסיעה לים עם חברים, ביום חם, כשהחלונות פתוחים ונכנסת רוח חזקה ומצננת. נזדקק למוזיקה שמחד גיסא לא תמנע שיחה חברית, כלומר שתהיה קלילה, מרגיעה ואוורירית, ומאידך עליה להיות מגניבה וקצבית, על מנת שנוכל לנענע את ראשנו וליהנות מהגרוב המעודן בין השיחות. דוגמא קלאסית לכך מהאלבום היא השיר "Valdez off Crenshaw", אשר נשמע כמחווה לדוני האת'וואי, אמן אשר יצירותיו מאופיינות בשמחה, בקלילות ובנועם. השיר נבנה בעזרת דואט בין סקסופון בעל טון עמוק ופריך, ובין גיטרה חשמלית בעלת סאונד מחוספס ועוצמתי, כשמשולבים קטעי קלידים אשר מהווים מעין שובר שגרה ומספקים זמן להתאוששות בין סולו לסולו. כך מצליח מרטין באופן מבריק לאזן בין הדומיננטיות של שני הכלים הללו, ולשזור אותם יחדיו למארג מוזיקלי מגוון ועשיר, ועם זאת קוהסיבי וצלול.
לאחר ניתוח המוזיקה של מרטין וצפייה בראיונות איתו, ניתן להסיק מסקנה עיקרית: מרטין הוא הסחבק המגניב בחבורה, וסחבקים מגניבים אינם מתעסקים בפוליטיקה ובפילוסופיה. ניגוד זה בינו ובין קנדריק למאר הוא מאפיין עיקרי במערכת היחסים ביניהם, אשר גרם לשילובם להיות כה מוצלח בעבודתם על יצירת המופת "To Pimp a Butterfly" (אשר קיבלה הכרה באלבום בדמות השיר הסוגר, אשר נקרא גם הוא "Mortal Man"). קשה שלא לשים לב להשפעותיו החזקות של מרטין על אלבומו של קנדריק לאחר היכרות עם המוזיקה שלו – הם משלימים אחד את השני, כמעין יינג ויאנג. כנגזרת מכך, כשמרטין מייצר מוזיקה בעצמו, הנפח שמוסיף קנדריק (או כל אמן אחר אשר מסוגל להוסיף עומק ליצירה) מתפוגג, והתוצאה היא ולווט פורטרייטס: מרטין אינו מעוניין לאתגר את מאזיניו לחקירת קונספטים מורכבים למיניהם; לא צריך לשבת מול המילים ולשבור את הראש בפירוש מסרים קריפטיים ומסובכים. מה שנשאר לעשות הוא פשוט לנגן את התקליט ולזרום.
ולווט פורטרייטס הוא משחק מתמיד על ספקטרום על הג'אז וההיפ הופ, אשר נע בין שירים בלתי נשכחים ובין שירים שהם רק סולידיים. ההאזנה מסתיימת בתמהיל תחושות של סיפוק, של ריגוש, ושל השתוקקות – אנו נשארים צמאים לעוד מהקסם שמרטין מסוגל לכשף.
השאר תגובה