מעטים ההרכבים אשר מצליחים לייצר בזמן כה מועט תפוקה איכותית ביותר. ללא ספק אפשר להכניס את ההרכב Run The Jewels לקטגוריה הזו. Killer Mike ו-EL-P משתפים פעולה קצת יותר מ-4 שנים, בזמן הזה הספיקו להוציא שני אלבומי אולפן קוצרי שבחים כ- RTJ ו- RTJ2, ואלבום רמיקס שמורכב כולו מסמפולי חתולים שמהווים את הביט לשירי RTJ2. בחג המולד האחרון, שחררו בהפתעה את אלבומם השלישי, RTJ3, ובכך סגרו שלושה אלבומים בארבע שנים, הספק יפה לכל הדעות.
בפרקים הקודמים של ההרכב, קילר מייק ואל-פי הקפידו על מניפסט ודרישה מחאתית לשינוי העוולות הקיימות ברחבי העולם בו אנחנו חיים. בעיקר אל מול האנשים הנמצאים בשלטון ויוצרים הרס, אלימות, ומלחמה. ארשת זו ממשיכה גם באלבום זה. דוגמא טובה הוא השיר האחרון באלבום, שיר המתחלק לשניים, כאשר הראשון – 'A Report to the Shareholders' פותח במילים – "Beware of horses/ I mean a horse is a horse of course, but who rides is important/ Sitting high with a uniform, barking orders, demanding order". השיר לא רק קורא להיזהר ממנהיגים אלו, אלא גם קורא להחליפם בכל הכוח שידרש. בחלקו השני, 'Kill Your Masters', השניים משתמשים בבמה שניתנה להם כדי לעודד מסרים הבאים נגד הרע המתרחש בעולמנו. ישנה תחושה כי כל התוכן אותו הגישו השניים עד כה, התנקז אל עבר RTJ3. לפיכך, טבעי שהאלבום הופך את היצירה המחאתית שלהם לטרילוגיה שלמה.
הטקסטים הולכים ומעמיקים, והמחאה של קילר מייק ואל-פי תופסת נפח רב יותר ככל שנכנסים אל לב לבו של האלבום. רבות הן הקריאות אשר תוקפות, חותכות, ומתעמתות עם המציאות בה אנו חיים. השיר 'Thieves (Screamed The Ghost)', בו מתארח תונדה אדבימפה, סולן להקת האינדי רוק המוערכת TV On the Radio, עוסק בעולם דיסטופי בו האלימות והרוע שולטים ויוצרים רק עוד אלימות ורוע. אמנם שיתוף הפעולה מנוצל באופן מינימלי כאשר תונדה מופיע רק בחלקו האחרון, אך האווירה האפלה בנוף האלבום נותנת לשיר את ייחודו. השיר '2100' המגיע מיד אחריו, דן במציאות המורכבת של העולם המודרני ("How long before the hate that we hold/ Lead us to another Holocaust?/ Are we so deep in it that we can't end it?/ Stop, hold, ever call it off/ It's too clear, nuclear's too near") כשיקוף של העתיד אליו דוהרת החברה שלנו.
בשיר 'Thursday in the Danger Room', מארחים הצמד את הג'אזיסט קמאסי וושינגטון. לאחרונה תרם המוזיקאי את קולות הסקסופון שלו בפרויקטים בולטים (TPAB של קנדריק, ה-EP האחרון של תאנדרקט, ובאלבום האחרון של פליינג לוטוס), אשר בהם נוכחותו הייתה מרשימה ואיכותית. דווקא כאן ישנה תחושה שהסקסופון משמש כפילר בלבד לשיר ולא מעניק לו אופי או נופך אחר. זאת לעומת השיר 'Hey Kids', אשר בו מתארח בו דני בראון, שלאחרונה הוציא גם הוא אלבום משובח. נוכחותו של הראפר המסקרן משפיעה על כל אווירת השיר, ורק קריאת ה-"Check" המזוהה עמו, מזכירה שהוא זה המתארח ולא המארח.
שירי האלבום יוצרים תחושה של עלייה במדרגות לולייניות המצטופפות ונעות אל המרכז. הקטעים הראשונים עוברים מהאחד אל השני בקלות ובזרימה מופלאה, והקישורים המוזיקליים שהצמד הצליח ליצור בין השירים נותנים תחושה של שיוט נינוח. הביטים אינטנסיביים ועוצמתיים, אך יש הרמוניה מענגת ברווחים ביניהם. אך בעוד שהטקסטים, כפי שנאמר, מתפתחים ומעמיקים – ישנה תחושה שסוף האלבום מתארך ומתמתח. סממן בולט שניכר לי באלבומים הקודמים של הצמד הוא התמציתיות שהייתה בהם. לעומת אלבומי ראפ והיפ-הופ אשר לרוב יכילו מספר רב של רצועות – באלבומיהם של RTJ קיבלנו עשרה שירים, קולעים ומדויקים, שמעבירים היטב את המסר. כאן אנחנו נפגשים בארבעה שירים נוספים, שאמנם מעשירים את התוכן של האלבום ומאפשרים לחוות עוד מיצירתם, אך גורמים להתשה ומקשים על האזנה מלאה.
חודש דצמבר הביא עמו תחושות מעורבות – אווירת החנוכריסמס מלאת האור אל מול העגמומיות החורפית, וכמובן סופה של שנה אל מול תחילתה של הבאה אחריה. אך לרוב, לאחר בחינה מעמיקה ומבט מזוקק, מסתתרת לה בתקופת המעבר הזו תהיה כללית – לאן אנחנו מתקדמים? מה צופן העתיד? ככל שהשנים חולפות, הקונפליקטים אליהם החברה האנושית נחשפת רק הולכים ומתרבים, ומקבלים צורות ופנים נוספים. אמנם עדיין ישנם מאבקים פיזיים המתקיימים בעולמנו, אך נראה שרובם המכריע של כל התקדמות טכנולוגית, מציבה בפנינו אתגרים לא פשוטים, ושל כל צעד אל עבר הגלובליזציה מציב בפנינו שאלות מוסריות מורכבות. RTJ מציפים נושאים בוערים רבים אל מעל פני השטח, ולא שוכחים את חשיבותה של התקווה. לא סתם האלבום נפתח בשורה 'I hope at the highest of hope…'.
השאר תגובה