גרוב בא מהנשמה, מהסיבה הפשוטה שהוא פונה לנשמה – ומשם לתזוזת הגוף. כן, הוא יכול לעבור דרך הראש, לקבל אלמנט או שניים, ולהגיע ליעדו, בין אם זה להזיז את הראש או לפצוח בסלסה; אבל בסופו של דבר אם הוא לא מתחיל מהנשמה, הוא לא יעבוד. זה תקף על כל ז'אנר ובכל צורה: התווך לא משנה, אלא הגל ההתחלתי.
RJD2 ידוע בתור בחור שהבין את העניין. בתור יוצר המתבסס על סאמפלר, הוא הבין שהגאוניות בסמפולים היא לא רק מיקום מחדש של הדברים הקיימים, אלא, לתת תחושת זרימה, שנקודות החיבור בין החתיכות השונות מהנות לא פחות מהחתיכות עצמן. בכך, מייצרים גרוב. עם אותה גישה ביסס קהל מעריצים לא קטן, שביניהם יצאו דיג'יים דגולים שהבינו את אותה נוסחה – כמו ג'יימי xx, שציין שהופעתו של אר ג'יי בפריז היא זו שגרמה לו לקנות את ה-MPC הראשון שלו. גם עם אותה גישה הוא יצר את אלבום בכורתו המופתי, Deadringer, הנחשב לקלאסיקת היפ הופ, בשימוש מלא הקסם שלו בחתיכות אותן בחר בקפידה. הבעיה היא, שלעומת Deadringer ,Dame Fortune לא נותן לנו ניצוץ של צבע ורגש, אלא, בקושי מרגישים שהוא אכן מגיע מהנשמה.
לפנינו מונח אוסף מפוזר של שירים, שברובו מתחלק לשני סוגים בייחודם – או שמדובר בשיר עם מחוות לסול מהעיר שבה התבסס, פילדלפיה, או שמדובר בניסיון לייצר גרוב מעין גלקטי, שמשתלב עם אבסטרקטיות מסוימת. לא שזה רע לזרוק שירים ששונים אחד מהשני תחת קורת גג אחת, אבל פה זה פשוט לא עובד, בגלל שהשילוב בין שניהם לא יוצא לפועל בצורה מעניינת. בנוסף לזמרים שלא מבצעים את עבודתם כהלכה, שבמקום להוסיף עוד אלמנטים לשיר, רק מפחיתים מהאיכויות שלו, מתקבל תוצר לא קוהרנטי של שירים.
ובהחלט, אין ולו זמר אחד באלבום שמצדיק את הנוכחות שלו. משהו בגישה שלהם לא מתחברת עם הלחן, וזה נשמע רוב הפעמים שהם מכוונים מאוד נמוך. “Up in the Clouds” לדוגמה, נותן לנו את המלודיה הכי מעניינת באלבום. מלודיה מתכתית, עתידנית וחתוכה, שהתופים עומדים מאחוריה וממלאים את המקומות החסרים. אבל, הבעיה היא ששני האורחים בשיר פשוט לא צריכים להיות שם. זה היה עובד הרבה יותר טוב כאינסטרומנטל, כי כל מה שהם מביאים לשולחן זה רגש בנאלי וריק מתוכן, שהופך את השיר לסוג של פילר. וזה גם תקף לגבי כל אחד ואחד מהשירים עם האורחים (בייחוד "Saboteur").
בפורום Gearslutz, נערך Q&A עם אר ג'יי. כאשר שאלו אותו כיצד התופים שלו נשמעים כל כך טוב, הסביר מה הוא בדרך כלל עושה (לדוגמה, הוא ציין כי הוא לוקח ברייקים ארוכים, ובונה שלושה ערוצים של תופים שלכל אחד מהם פיץ' שונה ופילטר בהתאם), ואז הדגיש – "חשוב לי שהתופים יישמעו אמיתיים". מכאן קל להבין, הנשק הסודי של אר ג'יי לאורך כל אלבומיו, זה התופים. בהתחשב בכך שהוא בונה אותם בעצמו, זה הישג מאוד מרשים, כי התופים שלו נשמעים פשוט מפלצתיים. הוא מתפקד כמתופף חי: המנעדים שלו משתנים מתוף לתוף, הפיל מקצב לקצב. ברוב שיריו התופים הם אלו שמכתיבים את כיוון והתקדמות השיר – יכול להיות שמדובר בביט מייקר עם התופים הכי נועזים בתעשייה של היום.
אבל כאן באלבום, זה מרגיש לעיתים שהוא בורח לתופים כשאין לו שום דבר משמעותי להוסיף, ומצפה שהתופים יצילו אותו בהיעדר מלודיה טובה. “Your Nostalgic Heart and Lung” הוא שיר חוצני שמתקדם באיטיות, עד שדרופ תופים קשוח נכנס, ומשאיר אותנו עדיין בלי כלום. זו אותה מלודיה שטחית שהייתה קודם, רק עם תופים משוגעים ברקע. למה שזה ירגיש שונה?
לפעמים הגרוב הכה אופייני ל-RJD2, מכה בנו ונותן לנו סיבה לזוז עם פ'אנק סקסי של תופים תזזיתיים, חצוצרות שואבות, ובאסליין חריף. כמו ב-“The Sheboygan Left” שמסתיים עם גיטרה מבעבעת ומדגדגת, או “Band of Matron Saints” שהיה יכול להשתלב בקלות באחד משיריה של איימי ווינהאוס המנוחה. לפעמים גם השלם קטן מסכום חלקיו, והרגעים היותר מבריקים באלבום הם אותם רגעים קטנים, שהיו מתפקדים יותר טוב לבדם מאשר שילובם עם אחרים בשיר שלם. ב-“We Come Alive” ישנו מעבר של אורגן פנדר רודס ותוף מרים שיפה יותר מכל מה שהולך בשאר השיר, אך הוא מתפקד רק כמעבר. כל אלו פשוט מובילים לפוטנציאל לא ממומש.
שאיפתו של כל אמן היא להתפתח ולצאת מהדברים שאותם הוא יודע לעשות היטב, כי אם לא יעשה זאת, יישאר במקום. אבל משום מה, שאר ג'יי ניסה פה לגלות טריטוריות חדשות, הוא לא נתקל במשהו מעניין כל כך, וגם זה קורה. השיר הפותח נותן לנו נעימה מפתה ומעוררת תאבון, שרק הולך וקטן ככל שהאלבום מתקדם. אולי הוא רק צריך לשייף את מה שהוא רוצה להביא לשולחן, או שהוא פשוט צריך לנתב מסלול חדש.
השאר תגובה