סביר להניח שהשם סמפה זר לרובכם, וזה בסדר. אני מודה שגם אני לא נחשפתי לשמו של המוזיקאי הבריטי עד ממש לפני שבועיים – כמה ימים לפני שיצא אלבום הבכורה שלו, Process. עם זאת, כשניגשתי לשמוע את הסינגלים המקדימים, מיד זיהיתי את הקול הבוקע מהאוזניות; אותו הקול הופיע בשירים כמו 'Too Much' של דרייק, 'Don't Touch My Hair' של סולאנג', וב-'Saint Pablo' של קנייה ווסט, וזה רק על קצה המזלג. אני כמעט בטוח שגם אתם תזהו באופן מיידי את הקול שלו כשתתחילו לשמוע את האלבום, כי מספיק גם אם שמעתם אותו רק פעם אחת – זהו לא קול ששוכחים.
סמפה הלונדוני בן ה- 28, לא הספיק אמנם להוציא אלבום סולו בכל שבע שנות פעילותו המוזיקלית, אך היה מעורב בשיתופי פעולה עם רוב השמות הגדולים בתעשייה. בנוסף לאלו שהוזכרו קודם לכן, שיתף פעולה גם עם המפיק האלקטרוני SBTRKT, אותו ליווה בשני אלבומיו כווקליסט ראשי, והצליח לגנוב את ההצגה. מלבד זאת, הוציא סמפה שני איפים, ב-2010 וב- 2013, שלא הותירו מספיק חותם – דבר שהשאיר אותו אנונימי יחסית. השנה הוא החליט להביא לעולם את אלבום הסולו הראשון שלו, Process. לא יכולתי שלא לתהות מדוע האלבום הזה הגיע רק עכשיו, שכן לא הייתה סיבה שלא יצא מוקדם יותר. סמפה חתום בלייבל המהולל Young Truks, שבין היתר חתומים בו חלק מהשמות החמים מהשנים האחרונות כמו The XX ו- FKA Twigs. בנוסף, אירוחיו הרבים עם מובילי המוזיקה הפופולרית יצרו ציפייה אצל הקהל לחומרים מקוריים מהזמר האנונימי עם הקול העדין.
הסיבה ליציאתו המאוחרת של האלבום לדעתי טמונה במהותו – התמודדות עם מות אמו לפני כמעט שנתיים כתוצאה ממחלת הסרטן, שמובילה לגילוי עצמי. אני משוכנע שאירוע קשה זה הוביל את סמפה לתהליך היצירה של השירים האישיים עד כמעט כאב המרכיבים את האלבום. פירושה בעברית של המילה Process מתחלק לשתי מילים – "תהליך" ו"עיבוד", וזה בדיוק מה שהאלבום הזה. תהליך של אדם לעבד ולהתמודד עם הרגשות החזקים ביותר שבו, שסופו הוא ללמוד על עצמך ולגלות צדדים נסתרים בך. כך עושה סמפה במהלך האלבום, שמהווה כתיעוד לחפירת הפצעים שלו בשביל להתמודד עמם ולצאת בוגר יותר. כפי שניתן להבין, מדובר באלבום אישי מאוד, שמצליח בנושאיו האנושיים לגרום למאזין בקלות להתרגש ולהזדהות עם האמן. זאת עוד לפני המוזיקליות המיוחדת שמאפיינת אותו, המנוצחת בקולו ה"מותיר חותם" שניחן בו סמפה, והשליטה המדהימה שלו בו.
כבר בשיר הראשון – 'Plastic 100°C', המאזין נכנס במלוא הכוח לאנרגיה המיוחדת שהאלבום מביא עמו, עם אינטרו המצטט משפט של ניל ארמסטרונג מלווה בנעימת פסנתר מסתורית. אינטרו זה זורק אותנו בתודעה לכיוון השמיימי, החללי והאבסטרקטי, כשאלו מתחדדים כשנכנס קולו הדרמטי של סמפה, הנותן לשיר אופי רייבי וכמעט רוחני. השיר מהווה כאקספוזיציה מושלמת לאלבום, שבהמשכו סמפה ממשיך להציג לנו טקסטורות של צלילים שמתאספות לתוצאה שמצד אחד מלנכולית וכואבת, ומצד שני אופטימית ורוחנית. בשיר הבא – 'Blood On Me' האינטנסיבי, המהווה התפוצצות קצבית למתח הנבנה בשיר הראשון, מוצג לנו סגנון שונה ואלקטרוני יותר. על גבי התופים המהירים והשבורים, שמזכירים במורכבותם את הז'אנר IDM (התופים כאן מזכירים לי ספציפית את אלו של הלהקה Boards Of Canda), סמפה מצליח להעביר בשירתו המתנשפת וקולו הגבוה את תחושת הלחץ והבריחה, שעולות הן מההפקה והן מהליריקה ("I swear they smell the blood on me\ I hear them coming for me"). כנראה האמן בעיקר בורח מעצמו ומהפחדים שלו, או מהמציאות הקשה שפקדה אותו בפתאומיות. שני שירים אלו הפותחים את האלבום, שונים מאוד בהפקתם וסגנונם, אך מצליחים לשמור על אווירה אחידה וספציפית, כמו שקורה בהמשך. מחצית מהשירים פונים יותר לכיוון ההפקה האלקטרונית, כשהחצי השני פונה לעבר ההפקה המינימליסטית והאקוסטית בניצוח מנגינת פסנתר. היופי באלבום הוא הניתוב הנכון בין שני הסגנונות, שמצליח לשמור על האלבום זורם, מעניין, חי, ומפתיע.
בשירים האלקטרוניים בולט 'Kora Sings', שלא נשמע כמו שום דבר ששמעתי לפני כן. המהלך המלודי העיקרי בשיר נשמע כלקוח ממנגינת עם סקוטית (המפיק השותף באלבום, רודאיה מקדונלד, הינו ממוצא סקוטי), עליה מתלבשת הפקה אלקטרונית עדינה, אך עשירה בפרטים ושכבות המתלכדים יחד למרקם כמעט מוחשי, המזכיר מעט את סגנונו של היוצר המוכשר Burial. עוד שיר מעניין מהקבוצה האלקטרונית הוא 'Reverse Faults', שנותן קריצה מעניינת לטראפ העכשווי, בביט שיכול בקלות היה להופיע באלבום החדש של מיגוס. אך סמפה הופך אותו בעזרת קולות רקע מקהלתיים ושירה מלטפת וחמה לשיר עוצמתי במיוחד שנשמע כמעין תפילה.
בשירים האקוסטיים בולט הקטע '(No One Knows Me) Like the Piano', בו סמפה מספר לנו על הקרבה שלו לאמו, על זיכרונות הילדות מהבית, ועל ההתמודדות\השלמה עם המוות. מדובר בשיר קורע לב בכנותו שמזכיר לי בעצבותו את האלבוםCarrie And Lowell של סופיאן סטיבנס משנת 2015. סמפה שר בליווי פסנתר בהפקה ביתית שגובלת בלו-פיי, כאילו הוא באמת הקליט את השיר על הפסנתר בבית ילדותו. הפשטות הזאת מחזקת את הכנות והחשיפות של השיר אף יותר. גם בשיר שאחריו – 'Take Me Inside', המינימליסטיות נשמרת בקטע כמעט אמביינטי, עליו הוא שר את קטע השירה היפה באלבום לטעמי – שירה שקטה ומהוססת לצד גבוהה ונואשת עד כשבר כלי.
עוד שיר ראוי לציון הוא 'Timmy's Prayer', שיצא גם כסינגל הראשון מהאלבום. סמפה מסמפל בשיר את הרכב הסול האמריקאי The Chi-Lites, באחד מהסמפולים היחידים באלבום. השיר נכתב ככל הנראה על פרידה מבת זוג, ורגשות האשם והפספוס שחווה כתוצאה מכך. על הקרדיט בכתיבת השיר, בנוסף, חתום לא אחר מאשר קנייה ווסט, שמחזיר אותנו לתקופת ה- 808s השברירית. הביט של השיר מתחיל קטן ופשוט, וככל שמתקדם, הופך למורכב ועשיר יותר, ועד לשיא בסופו, בעוד אחד מהרגעים שומטי הלסת של האלבום.
Process הוא אלבום אר'נבי שלטעמי עוד לא נשמע כמותו. הוא חדשני בנוף המוזיקלי, ואינו מתפתה לטרנדים הנוכחים. בקריאת תיגר, הוא מציג אלטרנטיבה מוזיקלית שונה לגמרי, אך גם שומר על זהות שלא מאפשרת לו ליפול ל"אלטרנטיבי-מעיק" ומבולגן. מדובר בעוד אלבום שמחזק את הפריחה המדהימה שחווה הז'אנר בעשור הנוכחי, אך הייתי אומר שסמפה מציג כאן גרסא שונה, מאוד בריטית, לסגנון שעיקרו באמריקה, והוא עושה זאת בהצטיינות יתרה. זאת בזכות ההפקות הנהדרות שנותנות לצלילים מרקם כמעט מוחשי, ובעזרת הקול הכה מיוחד שלו, שרק מדגיש עוד יותר את ההפרדה בינו לבין שאר היוצרים המוכרים בז'אנר. המוזיקאי היחידי שאני יכול לומר שסמפה דומה לו מעט הוא גיימס בלייק, בריטי גם הוא. הדמיון ביניהם הוא יותר בתחושות שהם מעבירים ופחות במוזיקה. תחושה שהיא מאוד… בריטית. סמפה מוכיח באלבום שהוא מעבר לאחד שמסתפק בעשייה לאחרים, שיש לו אופי משלו ואג'נדה משלו, ושמגיע לו לעלות לליגה של הגדולים ולקבל את ההערכה הנלוות לה.
מכל הכתוב, אני מניח שהבנתם שמאוד אהבתי את האלבום. הנושא הרגשי שמתפקד כמעט כרומן חניכה של סמפה עם עצמו, המוזיקליות המעניינת המלווה בהפקה המדויקת, השירה המרשימה והאמוציונלית שלו, והאווירה הרוחנית/רייבית שמלכדת את כלל השירים יחדיו לחבילה אחת – יוצרות אלבום מגובש, שלם, ייחודי, ואיכותי. בכל שמיעה נוספת, התחושות הללו רק מתחזקות, ואני מאמין שהאלבום ילווה אותי הרבה בהמשך. יש להדגיש גם שמדובר באלבום לאווירה מאוד מסוימת, המצריכה מצב רוח מהורהר ופתיחות רגשית. זה אלבום שדורש ריכוז ומסירות מצד המאזין, שכן אם לא עושים זאת הוא עובר ליד ולא מצליח לגרום להנאה. קחו לעצמכם איזו נסיעה ארוכה ביום חורפי, שימו את האזניות – ותלחצו פליי. אני חושב שלא תצטערו.
השאר תגובה