נחשפתי למוזיקה שלהם לפני כשבע שנים בערך, בקליפ שהם נראו כמו המחשה של טריילר פארק טראש לא אמריקאים, ובכל זאת היה בהם משהו שתפס אותי. הסגנון שלהם קשה לעיכול וניתן לתאר אותו כסוג של פטיש לחובבי ההיפ הופ הממוצעים; מה גם שלא כל מה שהם יוצרים הוא היפ הופ גרידא ומשלב מוזיקת רייב, צלילים אלקטרונים משונים וגירסא משלהם לאר אנד בי שהיא ממש לא אר אנד בי.
שלישיית ההרכב, שהם נינג'ה (אמסי), יולנדי (זמרת ואמסית) וגוד (הדיג'יי ואמסי כשבא לו, לשעבר ידוע בתור דיג'יי היי טק) התחילה את דרכה בשנת 2008 ובאה לתת קונטרה אנטי תרבותית להבדלים התהומיים שקיימים בין האוכלוסיה הלבנה והשחורה במדינתם רוויית הגזענות ובעלת ההיסטוריה הקשה של האפרטהייד, אפילו שמם מתורגם לעברית בתור "התשובה" (שאאוט אאוט לאלן אייברסון) ובא לשים דגש על מהותם המוזיקלית בעולם.
חבל שרק באלבומם השני, Ten$ion, הם נחשפו לעולם בעיקר בזכות הסינגל הססגוני והמשוגע פאטי בום בום שהציג קליפ שבין השאר מראה כפילה של ליידי גאגה נאכלת בידי אריה לאחר בדיקה וגינלית שבה מוציא הרופא חרק מהחורים שלה באופן גרוטסקי עד מאוד, אט אט הם סחפו יבשות והוחתמו בלייבל אינטרסקופ. כתוצאה מכך קיבלו תקציבים לעשות מה שבא להם ובצורה הטובה ביותר; כמו קליפים בהם ניתן לראות אותם ככלבי תקיפה, ואפילו לככב בסרט הוליוודי די מצליח בשם "צ'אפי". הסרט מדבר על רובוט, שהם (סוג של בתפקיד עצמם) מהווים ההורים המאמצים שלו ומנסים ללמד אותו לשרוד בעולם עתידי קשה מנשוא.
שלושה האלבומים שמאחוריהם הניבו להם הצלחה מקומית די ענקית, אך בשאר העולם הם לא הפכו ללהיט. כנראה בגלל הסגנון שלא קל לעיכול והעובדה שהם שרים כמעט ורק בשפת האפריקנס הדרום אפריקנית שלא יבינו רבים בעולם. אף על פי כן, הם עדיין מרבים להופיע בכל העולם בפסטיבלים גדולים ולמכור לא מעט אירועים עד אפס מקום (כולל ביקור אצלנו בישראל בשנה האחרונה), וכעת הם הוציאו את אלבומם הרביעי בעל השם המסקרן Mount Ninji and da Nice Time Kid שבכלליותו נשמע כמו פסקול של סרט אימה ומדע בדיוני עתידי, או בפשטות – כמו די אנטוורד במיטבם.
החל מהפתיח 'We Have Candy' נשמע שהם באו לעשות כיף ושיגועים כמו שהם באלבומיהם הקודמים בעזרת תיאטרליות ושפע קללות (שהן כמובן באנגלית ברובן), נשמע שהפעם הם הביאו איתם אורחים מהמעלה הראשונה כמו Sen Dog מסייפרס היל, ושחקן הקולנוע/זמר הרוק המוגזם ג'ק בלאק. התמהיל שיצרו באלבום הרביעי נשמע לפרקים כמו מסיבת רייב מוגזמת ובלא מעט שירים שומעים כי הם מנסים לעמוד ברמת ההפקות שנחשבות היום ללהיטים בהיפ הופ, כמו בשירים 'Stooped Rich' ו-'Fat Faded Fuck Face'; רק שלדעתי הם מוסיפים מהצבעוניות והייחוד שלהם ומבדילים את עצמם בכוונה תחילה עם סגנון הזף האקזוטי שלהם – מה שיוצא משובח ביותר לעומת הרבה אומני ניו אייג' היפ הופ שכל שיר שני שלהם נשמע אותו דבר רק עם פזמון אחר. מספר יציאות באלבום מביאות הפקות אולד סקול היפ הופ אפריקאי מלא שפה גסה ועצבים שהולמים את נינג'ה ויולנדי כמו כפפה ליד של או.ג'יי סימפסון; כמו 'Shit Just Got Real' שנדמה כי נלקח מהרפרטואר של סייפרס היל (זהו גם השיר בו מתארח סנדוג).
דווקא השירים האלקטרוניים בעלי מקצבי הטכנו והרייב למיניהם לא הכי משתלבים באלבום כחוויית האזנה שלמה ופוגעים ברצף השירים שמתחברים אחד לשני בהלימות כמעט מושלמת, מלבד השיר הסוגר אותו ׳I Don't Care׳ שדווקא נותן חותם הולם לאלבום. ישנם מספר קטעים קצרים שלא מגיעים לשתי דקות באורכם ובהם הם שמים דגש על דמויות שהם ממציאים (כמו הקטע ׳Jonah Hill׳ המחוספס שנקטע בצורה משעשעת ולא אספיילר לכם מדוע); או שילד בשם Lil Timmy Terror מתארח בשיר ׳Wings on My Penis׳ ומפגין כישורי קללות ענפים וראפ לא רע בכלל למישהו שאני לא אאמין שעבר את גיל המצוות – משהו בסגנון הסקיט ׳ג'וני הקטן׳ של הדג נחש רק הרבה יותר רלוונטי לדור הצעיר של היום שלא בוחל בשום אמצעי על מנת להשיג תשומת לב.
לסיכומם של דברים, די אנטוורד עושים סגנון שלא כל אחד יתחבר אליו בקלות, אבל האלבום הרביעי בהחלט מתאים לנסיעה למסיבה מחתרתית בשעת לילה מאוחרת – כזו שידוע שתהיה באווירה אפלה וסביר שיהיה שם בלאגן. לחובבי הז'אנר צפויה הנאה לא מעטה משירים שקל מאוד להתחבר אליהם, בעיקר בגלל הפזמונים הממכרים שהם מרבים ליצור בחסד וכדי להוסיף עוד נדבך של הכרה עם הנפשות הפועלות. מומלץ לראות את הקליפים שיצאו להם, כולל לשיר 'Banana Brain' מהאלבום הזה.
השאר תגובה