האלבום נפתח באינטרו לו תרם את קולו השחקן J.R. Starr, שמוכר מהסרטים "The Great Venice Robbery" ו- "Lust For Love", והוא מדמה את ביג שון בעתיד. בשיר הוא מדבר על השחיקה של לעשות את אותו הדבר במשך ארבעים וחמש שנים, שזו ההחלטה הגורלית שבגללה הוא טעה ביחסיו עם אשתו, ילדיו וסובביו, ובעצם הוא מבין שהעבודה שלו היא לא הוא. אם זה לא מספיק, זה נגמר בתאונת דרכים (שמפוספסת בעיניי מבחינת סאונד), המעבירה את המאזין הישר לשיר השני שנקרא 'Light', המסמל את ההתחלה החדשה שלו. האינטרו הזכיר לי במידה מסוימת את ההתחלה של השיר 'Guilty Conscience' של אמינם, רק שבניגוד אליו הוא לא באמת מספר סיפור, אלא שופך מונולוג קלישאתי שמתאים לסרטים בינוניים בנושא "מיצוי עצמי", או משהו בסגנון. בכלל, אני חושב שהמוטיב של לידה מחדש הוא מוטיב חרוש, הדורש טיפול יותר יצירתי מזה של ביג שון. האינטרו שניחן בנימה רצינית של אדם מבוגר הוא לעוס בעיניי, ובמקום מסוים גרם לי להבין שאני הולך להאזין לאלבום שהוא לא מעבר לממוצע. במיוחד אחרי הגימיק שמעביר את המאזין לשיר השני, שמתחיל במעין איזכור (הדגשה) של תאונת הדרכים, ומכאן ואילך אנו שומעים את ביג שון שר כביכול אחרי שראה את האור. השיר מדבר על כך שאי אפשר להסיח אותו מלמצוא את האור, או, להפיץ את האור הטמון בו במובנים של מיצוי עצמי, כישרון, שאיפה לחלום שלו, וכן הלאה. בעיניי זה אחד מהשירים האנמיים ביותר באלבום הזה, שעד כה הרגיש לי כמו משהו שמתאמץ להיות אובר יצירתי מבחינה קונספטואלית.
עוד נקודה רעה באלבום היא הנדושות שלו, וזה חוזר על עצמו בכמה שירים. הראשון, 'Bounce Back', שיר המדבר על התחזקות כתוצאה מכישלון, בו ביג שון זורם באופן שמזכיר את השיר 'Six Man' של דרייק, רק כזה שמחזק את הנדושות שלו ונותן לבחירה הזו טעם של גימיק זול שגורם לשיר להתפספס. השיר 'Same Time Pt. 1', גם הוא שיר שיכל להיות מעניין יותר אם היה מעט ארוך יותר, מכיל וורס יפה של ביג שון, וביט עדין ונעים עם אירוח של חברתו לצמד Twenty88, ג'נה אייקו. החלק השני של השיר, אגב, אמור לצאת בהמשך השנה.
שני השירים שהיו סתמיים ביותר מבחינתי הם 'Owe Me' ו- 'Halfway Off The Balcony', הדומים באופן בולט מדי להמנון 'That Part' של סקולבוי קיו וקנייה ווסט (שבלייבל של האחרון, G.O.O.D. Music, חתום ביג שון) מהשנה שעברה. הבחירה למקם את שני השירים הללו בזה אחר זה העלתה בי טעם של שטיק שיווקי, וגרמה לי לדמיין את ביג שון כשלט חוצות שעליו מופיעות תמונות של קנייה ווסט. אני מאוד אוהב מחוות, אבל בשירים הללו הדמיון הרגיש לי אלים מדי, ברור מדי, ויותר מהכל – משעמם. לקראת סוף האלבום, ביג שון עובר להתעסק עם ילדותו ומשפחתו בשירים 'Sunday Morning Jetpack', בו הוא שר על כיצד ילדותו עיצבה אותו להיות הראפר המצליח שהוא היום, ו-'Inspired Me', שהוא שיר מחווה קלוש ביותר לאימו, ש"בזכותה הוא מה שהוא היום", והרגיש לי איפשהו כמו הרגע הזה שחתן בר-מצווה מודה לאימו בסוף נאום אינפנטילי שהוא מקריא בפני האורחים.
אבל יש גם כמה דברים טובים באלבום. הראשון מביניהם הוא אירוח של אמינם בשיר 'No Favors', השיר הארוך ביותר באלבום, שם ביג שון משתף פעולה עם אחד מהראפרים המוערצים עליו, ואולי הגדול מבין כל הראפרים שיצאו מעיר הולדתו, דטרויט. מאוד עניין אותי השוני בין שני הראפרים. היכולת של אמינם לזרום היא בלתי מבוטלת והרבה יותר הדוקה משל ביג שון, אף על פי שלא מדובר בוורס קאנוני של סלים שיידי. הם משתלבים טוב בעיקר כי כל אחד שר וורס לחוד. אמינם משתמש בטונציה כדי לעבור בין מצבי רוח/צבירה ככל שהוא מתקדם עם הוורס שלו, משהו שעניין אותי לשמוע יותר מאשר את הראפ היבש משהו של ביג שון. 'Moves' הוא הבאנגר של האלבום מבחינת קצב, והוא שולח את המאזין לחשוב על המוב הנועז של ביג שון, מי שהופיע לעיתים תכופות בתחנת הרדיו 102.7 בדטרויט, ופנה לקנייה ווסט וביקש להרשים אותו בפריסטייל, וכך למעשה התחיל את תהילתו. השיר הטוב ביותר בעיניי הוא השיר 'Voice In My Head / Stick To The Plan'. בחלקו הראשון, שון דון מדבר על המחשבה והצורך להיות נאמן לעצמך כמקור למוטיבציה ולא להיכנע לדברי סביבתו הבלתי תומכת. החלק הזה של השיר, שהופק על ידי דיג'יי דאהי, הוא החלק הרגוע, בו הראפ של ביג שון נמצא בפרונט, והוא החלק שמציף את הבעיה ואת המאזין באופן מלודי. דקה וחצי אחרי כן, כשמגיע החלק השני של השיר, הפעם בהפקה של מטרו בומין, הבאסים משתנים, ונהיית אווירה צפופה ואינטנסיבית יותר. השירה משתנה למשהו יותר מלוכלך, וכששון חזר ואמר "Stick to the plan", זה היה הרגע היחיד שבאמת האמנתי לו והסכמתי איתו. בהמשך השיר, לקראת הבית השלישי, יש עלייה בטמפו, ששם הפלואו של ביג שון משתנה למשהו מהיר שמאוד הולם את הסאונד שהפיק לו מטרו.
לסיכום, I Decided הוא לא אלבום גדול במונחים מוסיקליים, אפילו בסדר גודל של השנים האחרונות. אבל הוא כן הפרויקט החשוב ביותר של ביג שון, אשר דרכו בעצם הוא עובר את הרף של יוצר חדש/צעיר ומבסס את היותו אמן פעיל. האלבום נשען בעיקר על הקונספט של החלטה, אשר תוצאתה מתפספסת. זה קורה בעיניי משום שהתוכן לא באמת בועט, ולעתים קרובות מרגיש נדוש. הדמיון באלבום ליצירות שיצאו לא מזמן, בעיקר של קנייה ודרייק, רק פוגע במעמדו של האלבום הזה, במיוחד כי לא מדובר באלבום בכורה או אלבום שני. אותן יצירות ראשוניות הן שלב שאמן מייצר ומחפש את השפה שלו, ולדוש בנושאים כמו לידה מחדש/התבגרות נראה קצת לא מקצועי באלבום רביעי. יש שיר אחד שהיווה "פנינה" מבחינת הנושא והמילים והוא "Jump The Window', שיר שאותו הוא שר לחברה טובה מהעבר שנקלעה למערכות יחסים הרסניות עם דושבאגים, שספק אם היה מאוהב בה או לא, אבל זהו הפער שהפך אותו למעניין – בגלל המרווח לפרשנות שהוא משאיר למאזין, לתהות לגבי אותו בחור שמדבר על החלטות והצלחות, ולחוות רגש שיותר אותנטי ומזוהה. האלבום התפספס דווקא בגלל שהוא סבב סביב הקונספט שלו, אבל בחוסר הצלחה. לפעמים הרגשתי שהוא מלאה אותי בבלבולי שכל שאמורים לתת לי מוטיבציה, או לחילופין לקנא בו, דברים הגורמים למאזין לא פעם להשתומם בתוך ההבלים שבליריקה ולהתרכז יותר בביטים שבאלבום. ובמקרה הזה, דון שון, הם אכן עניינו יותר.
השאר תגובה