Godfather

Wileyהראפר הבריטי וויילי מציג ככל הנראה את השאפתני באלבומיו, שעם זאת הולך לנושאים החוזרים על עצמם בקיבעון מרגיז
אורן פלג13/01/17

אלבומו האחד עשר של וויילי, הוא מכונת באנגרים שתפקידה לבסס את מעמדו כ"סנדק הגריים", כאותו הכינוי שנתן הראפר לעצמו. הוא עושה זאת בהצלחה רבה בזכות הפקות מקצועיות וביטים חריפים, עם זאת שהוא לעיתים קרובות נכנע לאמירה הדוחקת של "שמעת אחד, שמעת את כולם". אלבום שאפתני זה, אגב, יוצר את התחושה כי וויילי ניצל שעת כושר, עת עלייתו המחודשת של הגריים אל המיינסטרים הבריטי בזכות אמנים כגון סקפטה וג'יימי, לפני שתפוג תוקפה.

האלבום נפתח בשיר 'Birds n Bars', שאורכו כשמונה דקות, ובעצם מורכב משני שירים – משהו שבעיניי הוא סוג של הצהרה כלשהי לגבי הגודל והמעמד של "סנדק", גם כאלבום וגם ככינוי של ראפר שלא הוציא פרוייקט בשלוש השנים האחרונות. השיר הוא שיר התפארות קלאסי, המדבר בעיקר על כמה וויילי הוא הגריימר הגדול ביותר, גאון ליריקה (בעיניו), וכל מיני שיט לעוס של היפ הופ שלא באמת מפריע או להיפך. בהגינות, אני לא באמת מבין על מה הוא מדבר. בגלל הזרימה והקצב והעובדה שאם הייתי שומע את זה במסיבה, בטח הייתי על שני ג'ין טוניק, כשהשעה היא 00:42, שזו לא שעה למילים (Know what I'mean). הביט מעולה, וויילי זורם כמו מכונה משומנת באופן מרתק, ובכללי זה הולך כך לאורך כל האלבום.

השיר השני, 'Bring Them All / Holy Grime', הוא אחד השירים הטובים באלבום, בעיקר בגלל שורות הפתיחה שהצחיקו אותי "Drink 'nough beers before the game, what d'ya call that? / Georgie Best MC…". בשיר זה הוא מדבר בין היתר על התופעה של ראפרים שעסוקים בלייצר ביפים ולרפרפ על האימאג' של עצמם, דבר מצחיק אם מביאים בחשבון את העובדות על כינויו שהזכרנו כאן מקודם, ובכלל על ההתפארות העצמית שלו שהובאה רק שיר אחד לפני כן.

רגע חשוב באלבום הוא השיר 'Laptop', המדבר על החפץ החשוב ביותר בחייו של וויילי – המקבוק שלו. אהבתי מאוד את השיר מבחינת הרעיון. כלומר, הפן הקומי המודע לעצמו או לא, כאל מה שהיה נראה כמו, באמת ובתמים, אכן שיר על הלפטופ שלו. אך טעות עלתה בידינו כאשר ההאדרה העצמית של וויילי חזרה בפעם המי יודע כמה, בפורמה שאפשר לסכם אותה כך – "כמה אני ראפר מטורף שעובד הרבה ומוציא מלא אלבומים עם משפטים כמו 'הגריימר הטוב ביותר, שעל הקיר שלו תלויים תקליטי זהב'". זה יצא לי מכל החורים בשלב הזה באלבום. השאלה שאני שאלתי את עצמי היא "מדוע מישהו שמוציא אלבומים בתדירות כה גבוהה ומוכר כ'הסנדק', מזכיר את זה כל כך הרבה?", אני לא זוכר את מרלון ברנדו אומר כל הזמן שהוא מספר אחת, אבל אני זוכר יפה שלא הרבה חשבו אחרת.

מכאן ואילך, שאר השירים באלבום דומים מדי אחד לשני. הם טובים, גריימיים, מגניבים וכו', אבל לאורך הזמן זה מתחיל לשעמם ומרגיש צפוי גרידא. עד שהשינוי המיוחל מגיע בשיר 'U Were Always, Pt. 2', בו הוא מארח את סקפטה ובלי (Belly), ויחדיו יוצרים השלושה אווירה שונה מבחינת צלילי הרקע הפתוחים שבאלבום, אל תוך סוג של עדינות יחסית. אווירה שונה ומיוחדת בהחלט לעומת שאר שירי האלבום. כל וורס הוא מעין מכתב לאקסית או לגרושה, בו הראפר מודה על כך שהיה טוב, הוא מצטער אם פגע בה, ועל הרצון שלו להיפרד ולהמשיך הלאה. עם הבאסים של הביט זה הרגיש לי קצת כמו ערס שמנסה להיות ג'נטלמן ויוצא דוש, אבל עדיין יש נימה של עדינות שלא קיימת בשאר האלבום.

לסיכום, Godfather הוא אלבום מעולה מבחינת ההפקה, הראפ, ובעצם כל שיר כמעט יכול להרים כל רחבת ריקודים מהולה באלכוהול. עם זאת, הוא לא באמת מעניין מבחינה קונספטואלית, ולפיכך הרגיש לי כמו משהו מאוד רדוד שלא בטוח שאני אזכור עוד שבוע. בהיבט הזה, ובמיוחד אחרי 2016, שהייתה השנה של סקפטה שהוציא את Konnichiwa והטמין אותו עמוק במיינסטרים, אני לא בטוח שוויילי יעשה את אותו הדבר. אין איזשהו אלמנט שבאמת הופך אותו ליצירה טובה יותר או מגניבה יותר, וזה בולט יותר דווקא בקרב מי שלא באמת בקיא בז'אנר. עם כל היופי והקוליות של האלבום, הוא מרגיש כמו אוסף שירים שמאוד דומים אחד לשני. עד שפותחים את האתר Genius, קוראים את מילותיהם, ומבינים את זה אפילו יותר.