באוסף של הספוג

Flower Boy

Tyler The Creatorטיילר דה קריאייטור מציג עוצמה ומוזיקליות עשירה מאוד וטובה מאוד באלבומו האישי ביותר
דניאל אלף21/07/17

קשה לומר מתי בדיוק טיילר דה קריאטור מתבדח ויורק מילים על טוהר ההתרסה, או שמא מנקז את דמי לבו באופן כמעט התוודותי. טיילר מאז ומתמיד שידר וייב ילדי-תעלולי, לכן המוזיקה שיצר מעולם לא נתפסה כמורבידית ומופרעת כפי שיכלה להיות – אילו הייתה יוצאת מפי מישהו שנלקח "ברצינות". אז הוא היה טינאייג'ר זועם שריסס לכל עבר זעם נעורי, מילות טריגר הומופוביות ופנטזיות רצח על גבי בום-באפ מחיאות כפיים של צדפות בהקלטת מרתף, אבל הדגש כאן הוא על ה"היה". אגב בזמנו, עיצבן הרבה מאוד אנשים, ואף נאסרה עליו הכניסה לבריטניה וניו-זילנד. אך יחד עם זאת, טיילר נירמל בעולם המוזיקה פליטה והקצפה של ערעורי נפש נעוריים – דבר אשר כמעט ונעלם טרם פריצתו לסצינה העולמית. על כן עולה השאלה, האם הוא באמת מתכוון למילותיו כעת?

באלבום הסטודיו הרביעי שלו, Flower Boy, המסר או האימרה המשמעותית ביותר שחילצה התקשורת העולמית מהאלבום הזה הייתה יציאתו מהארון, לכאורה. חשבתי שזהו עידן מתקדם בו אין רק אפיק יחיד למיניותו של אדם, ושכבר להיות הומו זה האובייס. אבל לא, יש איזשהו צורך מעקצץ לנתח יתר על המידה והטעם את הנטייה המינית של מוזיקאי. כאילו שזה מגדיר או סולל את אישיותו, אמנותו, ואת דמותו הציבורית. ההתגעשות הזו סביב פרט כה זעום ושולי, מדגימה את הרדידות של גופי התקשורת. ובעיניי, די גועלי שההגינות העיתונאית נזרקת מהחלון בעבור כותרת קליק-בייט עסיסית. ובגישה כזו נעשה משום עוול לטיילר, שכן הוא מצומצם להיות העדפתו המינית תוך העלמת העין ממעלותיו. שכן הוא מאוד אינדיווידואליסטי, יוצר אוונגרדי כן, ואיש חזון ומעשה.

מעניין לעניין, יכול מאוד להיות שברמת הגימור המוזיקלית, Flower Boy הינו האלבום המצטיין של טיילר, נכון לימינו אנו. עם שם כמו זה, הייתי מצפה מהאלבום להיות הרבה יותר ביפולארי ולקבל טיילר ספסטי – שורט ואגרסיבי מחד, ונשמה ססגונית מלטפת פרחים מאידך. אך בפועל, דמותו באלבום הרבה יותר בוגרת מבכל פרוייקט עבר שלו, ומהווה מעין סימביוזה יעילה של שני צדדים בשלים באישיותו. הוא זע ונע מרצינות והתבוננות עצמית ואוהבת ב- 'See You Again' בהשתתפות Kali Uchis, לבאנגר בומבסטי ובלתי מתנצל בדמות 'Who Dat Boy', המארח את הפריטי בוי הנוכחי, A$AP Rocky.

וגם, נראה כי ימי המוקיוניות של טיילר מאחוריו, Flower Boy לוקח עצמו ברצינות. הוא עצוב, נואש, ומפוחד. זהו אלבום על הרגשת זרות, נעלות, וריחוק מהסביבה, ללא כל יכולת ליצור אינטימיות עם אף אחד, או אחת, מי יודע. ה-“Kissing white boys” בשיר ‘I Ain’t Got Time’ מהווה רק טיפה באגם הכנות שממלא טיילר לנגד אוזנינו. ברצועה ה- 11 באלבום, אשר מבחינה היסטורית אמורה להיות תמיד שיר כפול באלבומיו של טייילר – ‘911/Mr. Lonely’, טיילר שופך אור על דרכי ההתמודדות שלו עם החול העצוב בו הוא טובע, בטקטיקות התמודדת של ילד מבודד ומבולבל – “I say the loudest in the room is probably the loneliest in the room”, או “I’m the loneliest man alive / But I keep on dancing to throw them off”. הוא זאב בודד אשר מסווה זאת מאחורי מסכה אקסצנטרית ותענוגות חומריות.

לכל אורך האלבום, פעם אחר פעם, מזכיר טיילר את חיבתו למכוניות יוקרה (אשר אף מיוצגת על עטיפת האלבום). אך זה לא עוד דיבור מתלהב ומוציא עיניים של ראפר מן המניין. נהיגה מהירה היא פאוור טריפ, הזרקת אדרנלין, וחווייה מאוד אישית ומבודדת, בה חייך נמצאים בידייך בלבד – פשוטו כמשמעו. לקראת סוף האלבום, באותו שיר מפתח ‘911/Mr. Lonely’, שם טיילר את דיבור המכוניות בקונטקסט ואומר “I know you sick of me talking about cars / But what the fuck else do you want from me? / That is the only thing keeping me company / Purchase some things until I’m annoyed / These items is filling the void / Been filling it for so long, I don’t even know if it’s shit I enjoy.” זה כבד, וזה מוכיח כי זהו אלבום שהוא הרכיב לעצמו יותר מאשר לכל אחד אחר. הוא מתמודד עם תהליכים פנימיים עמוקים ומשתמש בעולם כפסיכולוג או הכומר שלו – כלל השירים כאן הם מעין וידוי מתמשך.

כאשר פרנק אושן מפציע ב- 'Where This Flower Blooms', המדבר על תהליך עלייתו של טיילר לתהילה, הוא לא נשמע כמו זמר שכיר חרב הבא לתת הוק ולברוח, אלא דמותו מצטיירת כשל חבר אשר בא לתמוך בעת משבר. ומבחינה מסויימת, כך גם אנחנו כקהל, פה כדי להקשיב, להבין, ולהזדהות עם מכאוביו של טיילר. וראפרים לא עושים זאת בדרך כלל, הם אמנם יכולים לדבר על ולגעת בנושאים רגישים עמוקים, אך לרוב לעולם אינם חושפים לחלוטין את השבריריות הכמוסה בנפשם בצורה ישירה ומזוקקת. לדוגמא, עם כל אהבתי לקנייה או לקנדריק, איני יודע באמת מיהם. בעוד שלאחר האזנה חוזרת ונשנית ל- Flower Boy בימים האחרונים, אני מרגיש כי אני מכיר את טיילר טוב מאשר את רוב האנשים בחיי הפרטיים.

ובאותה נשימה, הצלילים המלווים את הליריות העמוסה והסבוכה הזו, מאוד מהנים. כתמיד, בעצם, המוזיקה של טיילר הייתה מאוד מהנה. עוד מראשית Odd Future, ימי תום הבאנגרים הזועמים, בה החלו להופיע הניצנים הראשונים להפקה המפורקת של טיילר. למרות שפלאוור בוי לרוב דיי אפל במסריו, ישנם כמה רגעי נחת רגשיים. בין אם 'Droppin’ Seeds', המגיש את הוורס הטוב ביותר שפלט ליל וויין בשנים האחרונות; או 'I Ain’t Got Time!' עם ביט לוצ'ה ליברה ופלואו מבריק, והשיר הטוב באלבום אחרי ‘Mr. Lonely’.

אך כאמור, שירים אלו הם יוצאים מהכלל. בשאר האלבום שרוי טיילר בתוך אזור הסול הפלסטי אשר חקר והתנסה בו בשני אלבומיו הקודמים. ובשורה התחתונה, Flower Boy נשען בכבדות על סינתיסייזרים מעוותים המתגלגלים בעצלתיים על מנגינות פסנתר מדגדגות. נוסף על היעזרות בקולות נאו-סוליים בגרונן של אסטל וקורין ביילי ריי, המלוות במתיקות את הבריטון המחוספס של טיילר, ומנחות אותו לעבר עולמות מאוד אקספרסיביים העוזרים לו להעביר את אשר על ליבו בצורה ענוגה. בניגוד לאותם ריליסים מוקדמים, מבחינה הפקתית טיילר התעצב להיות מפלצת סטודיו ו- וירטואוז ג'אזי. יש כל כך הרבה ניואנסים והתחכמויות באלבום, אך לשום ביט, הפקה, או וורס אין את העוצמה הגולמית של ‘Yonkers’ או ‘Radicals’.

לאור כל הנאמר, בכל זאת Flower Boy הינו אלבום שקשה לי ליהנות ממנו אך קל להעריך. הכל מאוד נכון, מרגש, ומלוטש – אך באותה מידה גם בר שיכחה. שום צליל מהאלבום לא צילק את נשמתי ולא השאיר בי חותם. לטיילר יש הרבה מה להפסיד, אך עדיין, עם כל פרוייקט מחדש הוא חורת נפשו על תקליט. Flower Boy הוא יצירת אמנות. מונוליט שיש שגולף, לוטש, הוברק, ולוקק לכדי יצירה המגלמת בתוכה תהליך ארוך, סיזיפי, וכואב של צמיחה, התנסות, ומעוף יצירתי בלתי מתפשר.