Dec 99th

Mos Defהפרויקט האחרון של יאסין ביי, הידוע לשעבר כמוס דף, מסורבל ומאכזב
אורן פלג21/12/16

December 99th הוא ללא ספק הפרויקט הכי פחות צפוי של השנה. הסיבה הראשונה לכך, היא כל הסחבת סביב הוצאתו. על אף ההייפ שהלך וגאה בעקבות פרסום תאריך ההוצאה הסימבולי (תשעה בדצמבר), ושלושת הסינגלים שיצאו לאתר של ACCE (A Company Called Earth, קואופרטיב/תנועה חברתית של הצמד). למעשה, ההוצאה נדחתה לתאריך סקסי פחות, 21 בדצמבר, כשעל הדרך יאסין הספיק להודיע על פרישה מהמוזיקה והתעשייה. מה שהופך את האלבום הזה כנראה לאלבום הראשון והאחרון של צמד ההיפ הופ האלטרנטיבי.

הסיבה השנייה, היא שהאלבום לא עובד כשורה. ואני מתכוון לצמד פרארי ויאסין. השניים הכירו במהלך טיול באתיופיה, והתחילו ליצור מוזיקה יחד תחת הקואופרטיב המוזכר לעיל, שפועל גם כתנועה חברתית לקידום שוויון ושלום. פרארי במקצועו הוא עיתונאי, צלם, פעיל חברתי, ומפיק מוזיקלי, קריירה אותה התחיל על מנת "להירגע". כאחראי על ההפקה המוזיקלית גם באלבום הזה, קיימת התחושה שהיא לעיתים מדיטטיבית אך לא באופן מכוון, ולרוב – מסורבלת מאוד.

זה בא לידי ביטוי בשיר הראשון, ׳N.A.W.׳, שמרגיש דווקא כמו מקום טוב שהאלבום הולך אליו – כשיאסין ביי שר על גבי באס קבוע המלווה באפקטים שיוצרים עומק. מבחינת הרעיון, בשיר ישנה התפארות מיופיין של נשים, אך גם ביקורת שהן מתחשבות רק בצורכיהן ורצונותיהן, ומתעלמות מהדברים החשובים כמו אהבה. זהו שיר סתירתי, כי בכל בית הוא שובר את התפיסה הראשונית עם שאלה שמטילה ספק לגביה, כך שהשורה התחתונה משאירה אותנו מבולבלים.

השיר היחידי שנתן לי נוקאאוט מבחינת ייחודיותו הוא 'Tall Sleeves', המדבר על זה שהעולם רקוב, וחשוב לעשות את הבחירה הנכונה כדי לא להיכנע לו. בשיר זה נחשפת אחת ההשראות של הצמד, ספרו של פרנס פאנון, ״מקוללים עלי אדמות״, ניתוח מבריק של הפסיכולוגיה של המיושבים בזמן הכיבוש הקולוניאליסטי באפריקה, ובדרכם אל השחרור הקורא ליצירתו של עולם שלישי חופשי ומהפכני של האדם החדש.

הסיבה השלישית לכך שהאלבום לא עובד, היא הקלישאה הגדולה של "כגודל הציפייה גודל האכזבה". קלישאה זה לא הדבר החכם ביותר בעולם, אבל היא בהחלט רומנטית, וזה מכיוון שהיא נכונה לא מעט פעמים. אני לא יודע כמה ציפו לשמוע את מוס דף. אני מודה שאני ממש לא ציפיתי שמוס דף יישמע כמו משהו שמזכיר את הפרויקטים הקודמים שלו, אבל באמת קיוויתי שקצת. זו סיבה שהופכת את האלבום הזה ללא פחות מטראגי, במיוחד למי שממש העריץ את האמן, ובמיוחד לאור הפרסום שזהו הפרויקט המוסיקלי האחרון שלו לפני פרישתו (לא הייתי חותם על זה מהר כל כך). אם בוחרים להסתכל על האלבום מנקודת מבט שיאסין ביי הוא הדומיננטי בו – זה מרגיש כמו פרידה ממוס דף על ידי הצגה לראווה של אותו השם ה״אמיתי״, שהיום שר משהו שדומה יותר לרגאיי, נלחם בשביל שלום אבל נשמע פחות עמוק וכריזמטי, והרבה יותר מבולבל. השיר ׳IT GOES׳ והבא אחריו, ׳Special Dedication', הם דוגמא מעולה. זה בעצם אותו שיר על ביט שונה, עם שינויים מינוריים במלל, המרגישים כמו טיפול אסטטי נוכלי, בייחוד מאמן אשר מפורסם בשל מקוריותו.

לסיכום, December 99th הוא לא אלבום קאמבק, וממש לא נכון להסתכל עליו כיצירה של מוס דף. מדובר באלבום שיתופי שמטרתו העיקרית היא העברת המסרים של ACCE בפלטפורמה של אלבום. זוהי מוזיקה שפועלת בשם האידאל, ולא מתוכו; ולכן זה אף פעם לא מגיע למקום העמוק שגורם באמת להזדהות עם הנושא, אלא נשאר במקום אמורפי כמו ווייס אובר תודעתי שלא עשוי טוב. בעיניי, החיסרון הגדול ביותר של האלבום הוא השילוב בין הצמד. אני לא יודע על פרארי שפארד כמו שאני יודע על יאסין ביי, אבל זה נראה כאילו הויז'ן שלו השתלט על היצירה, ולכן היא מלאה באלמנטים ששוברים את החוקים, ובשקיפות יתרה, כזו שגורמת ליצירה להרגיש הרבה פחות מתוחכמת ממה שהיא מתיימרת להיות. שקיפות זו גורמת לה להרגיש מעובדת ועשויה מדי, עד כדי כך שהקונספט מתפספס וזה לא פחות מפרדוקס בהיבט המחאתי. כמו שתכננו להוציא אותו ב-9 לדצמבר, ובסוף הוציאו אותו ב-21.