לפני מספר חודשים נודע לי כי מיכאל כהן (חצי מהצמד כהן@מושון) חתם בלייבל ההיפ הופ המצליח Stones Throw; לייבל שבין השאר הכיר לעולם אגדות כמו ג'יי-דילה המנוח ומאדליב האשף, וגם אגדות בהתהוות כהרכב Nxworries של אנדרסון פאאק ונולדג', לצד עוד אמנים רבים וטובים. לא נדירים המוזיקאים הישראליים שעשו חיל בחו"ל, אבל מוזיקאי מתחום ההיפ הופ שעושה זאת, זה די נדיר – לחתום בלייבל גדול כמו סטונס ת'רו, הוא אירוע מרשים ובעיקר משמח מאוד. בייחוד שבישראל נחשב הז'אנר כז׳אנר דל, שרק לאחרונה התחיל לקבל נפח וצורה הראויים לו.
גילוי נאות – ההיכרות שלי עם פועלו של כהן לא רבה. אבל כשמדובר בהיפ הופ הישראלי, שמו תמיד נמצא בכותרות, והוא ללא ספק אחד מהאמנים הבולטים בסצנה. אם בזירה המקומית כהן נמצא במקום בטוח, הדלת שהאלבום החדש פתחה בפניו, מציבה אותו במקום מאוד נישתי – בעיקר אל מול מאזינים מחו"ל. אך זרי הדפנה הנוחים בקן בתל אביב הומרו לפריון מסוג חדש: כהן הצליח לשלב את המוזיקה הישראלית כך שהיא נשמעת מכל פינה; חצופה, קורצת, ובעיקר מתבלת את הביט ליצירת טעמים חדשים. המוזיקה הישראלית, לה שומר כהן חסד נעורים, מהווה את המרכיב הסודי למתכון באלבום. הוכחה לכך הוא סמפול השיר 'לא טוב היות האדם לבדו' של מתי כספי, שמצליח להיות שלד איתן של שיר הנושא, בלי לשעמם.
יצירה כרעיון תמיד סיקרנה אותי. מהו אותו זרז ההופך חומר גולמי ליצירה מוגמרת בעלת חיים משלה, שניתן לבחון אותה על עוצמותיה וחולשותיה? והנה במשפט פשוט, בסוף קטע הפתיחה באלבום מגיעה הבשורה – קול מהדהד שואל "מאיפה מגיע רעיון?" ומיד עונה – "מלהביט על דבר אחד ולראות דבר אחר". במתכוון או לא, המשפט מתמצת את העשייה של כהן במוזיקה שלו. לקיחת סימפולים מעולמות מוזיקליים מגוונים, והתכתם לעולם חדש ומרענן.
ב- Daily Affirmations, כהן מציג את יכולותיו כביטמייקר בפרט וכמוזיקאי בכלל. אך השאלה שניצבה מולי כשהאזנתי לאלבום הייתה – כיצד מאזינים שהעברית היא שפה אותה אינם מבינים, יגיבו למתרחש מאחורי הצלילים? כעת, לאחר שיטוט מחויך ביצירתו הראשונה מעבר לים, אני בטוח שאוזן שהעברית זרה לה תתחדד לשמע הצלילים הצבעוניים שהיא יוצרת; כשם שמאזין שהשפה העברית היא יסוד תרבותו, יצליח למצוא עניין בדרך המסוגננת שבה היא מופיעה. ההישג שרשם לעצמו כהן, ללא ספק צריך לשמש ליוצרי היפ-הופ ישראלים מסר ברור – כל יעד אפשרי. הטו אזנכם וספגו מעט מהאופטימיות של האלבום.
כיאה לאלבום של ביטמייקר שלרוב נשען על אינסטרומנטליות, הביט עובר אל קדמת הבמה ועליו הזרקור. קטעים כמו 'Liga' ו 'Colliflower' עם הטוויסט המסולסל בהחלט ראויים לו בעוד ש- 'Hello' ו- 'Don't play' משמשים כפילרים גרידא. לא מצאתי בהם ייחוד בין 22 הקטעים המרכיבים את האלבום. בעיני זהו עקב אכילס ברוב יצירות הביטמייקינג. תמיד יהיו כמה רצועות כאלה. אבל כאן גם מופיעה מלאכת המחשבת של כהן, להפוך את היצירה למלאה ושלמה כמכלול, ולא כשמפנים קשב לכל ביט בנפרד. כשמביטים על התוכן ניכר כי הטקסט באלבום מינימלי. דווקא ברגעים בהם האם-סי'ס על המיקרופון מתפזרת אבקה נוצצת על המוזיקה של כהן ומאפשרת להסתכל עליה בזוית חדשה. כהן מצליח לקחת את המוזיקה צעד אחורה ולאפשר את המקום לו זקוקות המילים, כדי שאלה תוכלנה להעביר את מלוא משמעותן. לא סתם שיר הנושא בולט מעל שאר הקטעים, כאשר המוזיקה עומדת כרקע ומסגרת יציבים ומעניקה לאמת שבמילים של Quelle Chris את המקום הראוי לה.
כהן הגשים חלום. הוא הראה לכולנו שכל דבר יכול לקרות, רק אם מאמינים, מסתכלים על המכשולים בעיניים, ונלחמים בהם בכל רגע ורגע בשביל להגשים את שאיפותייך. תקרת הזכוכית נפרצה, ועכשיו רשמית אין תירוץ לאף אחד מהיוצרים ששואלים את עצמם ״למה אני עושה את זה?״. אפשר לאחל לכל אחד שיגיע לגבהים האלו, ואף יתעלו עליהם; אבל השאלה הגדולה היא האם היוצרים הישראלים הם אלו שמוכנים לזה. האם הם מוכנים להקריב זמן לא מבוטל ממרצם, ולהשקיע את כל כולם לכדי עשייה ממוקדת, חדה ולא מתפשרת בכדי להגשים את השאיפות שגרמו להם להיכנס לזה מכתחילה. אני אשמח לאחל לכל אחד אלבום בכורה בלייבל מצליח, ואף אקווה שאזכה לראות כך בהמשך.
השאר תגובה