המתנה של שלוש שנים בין אלבומים בעידן האינטרנט היא כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. לא כל אמן חדש שפורץ לפתע לסצנה הוא צ'אנס הראפר. צ'נסלור בנט בן ה- 23, יליד שיקגו, הוציא את אלבומו הראשון רק ב-2012, ומאז הספיק לחלחל לתעשייה כאחד מן הראפרים המקוריים והיצירתיים שפועלים בה. נראה לכל הדעות כי צ'אנס, חבר הרכב הג'אז-ראפ The Social Experiment, חזה על הפרסום הזה – הוא הספיק אפילו כבר להופיע באלבומים של שמות ענקיים כמו קנייה ווסט, סקרילקס, מדונה, וג'סטין ביבר. Acid Rap, אלבומו מ- 2013, הרשה לצ'אנס להמריא משיקגו אל תוך תודעה עולמית, עם סגנון פופ ראפ המפגין שמחה למרות התנאים הסובבים אותו. רק תנו מבט לשלושת העטיפות של המיקסטייפים – 10 Day, מיקסטייפ הבכורה שלו, מראה לנו קריקטורה של צ'אנס המסתכל למעלה; Acid Rap מציג את צ'אנס מבולבל ואבוד באמצע; וב-Coloring Book, אלבומו החדש, צ'אנס מרכין את ראשו ומעלה חיוך עם ביטחון. הוא על גג העולם כרגע, והוא יודע את זה.
כהמשך לשיר "Sunday Candy" מהאלבום Surf של צ'אנס תחת ההרכב The Social Experiment מהשנה שעברה, והבית הגרנדיוזי שלו בשיר "Ultralight Beam" שפתח את The Life Of Pablo המבולבל של קנייה ווסט – Coloring Book הוא אדרת של חיוביות דרך עיניו של אלוהים. הוא מלא בצבעים בהירים, דמיון בלתי מוגבל ובעל אנסמבל של דמויות מטורללות, כאשר כמעט כל האירוחים באלבום סולידים בקלילותם.
כצפוי, צ'אנס לקח את Coloring Book לכיוון הגוספל. הבאת חיים חדשים לעולם שלנו בהחלט השפיעה עליו כיוצר, ועבורו, הדרך הטובה ביותר שבה הוא יוכל לעזור לעצמו לנשום בחיוביות היא בעזרת דת ומוזיקה. אם זה לא היה בגלל הסטייה המוזרה של פיוצ'ר בשיר "Smoke Break", שלושת השירים האחרונים במיקסטייפ יכולים להצטייר כקבלת פנים לבתו התינוקת, מאת צ'אנס והקולקטיב של חבריו, בטקס הטבילה.
Coloring Book עשוי להיות, על פי המידה המעוגנת שלו, המיקסטייפ היפ-הופ הדתי בזמן האחרון. כאן, אלוהים הוא דמות שלא ניתן לברוח ממנה, פיגורה שכל הזמן נראית בשביל לפזר שמחה לאלה שמוקירים אותו, וצ'אנס הולך לוודא שהמאזין יודע את זה. מה שעוד ברור לנו היא העובדה כי מדובר במחווה לבתו, עם שירים כמו "D.R.A.M. Sings Special" שמתנהג כמו שיר ערש מלא חיבה וטבעיות, משקיף בעריסה שהתושבת היחידה בה מחממת את הלב שלך עם כל פיתול קטן. הרגעים האלה הם חרב פיפיות, כיוון שהמיקסטייפ הזה אינו מתאים לכולם. הוא שוטה, מפנק, לעיתים מתחסד, אבל באותו הזמן האהבה וההערצה שבו מתפשטות לאלו שהנשמה שלהם מוכנה להיות מבורכת. לנוחיות, לא כל שיר מוטבע בזה. בנוסף, הקושי בשיקגו מחדד את המיקסטייפ מוזיקלית, מה שגורם לחוויית האזנה מגוונת בהדרכת הסגנון של צ'אנס.
מהמגמה שאפשר לראות עוד מאסיד ראפ, צ׳אנס מאמין באמונה, מאמין בחיוביות ומאמין בשיקאגו – דבר שמתבטא בצורה פנומנלית לאורך כל האלבום. עוד מהאינטרו (״All We Got"), אפשר להרגיש את החיוך של צ׳אנס, את האהבה שהוא רק רוצה לחלוק עם כולם, וזה משפיע עליך כמאזין. כיף לי לשמוע שצ׳אנס נהנה וחיי את החיים כאדם מאושר למרות המשקל הכבד שהוא לוקח על הכתפיים שהוא לייצג את שיקאגו האכזרית. בשיר ״How Great" צ׳אנס לוקח אותנו לכנסייה, תרתי משמע, עם מקהלה ומטיף שמסבירים לנו עד כמה כוחו של אלוהים חזק (חזרה בתשובה כבר אמרנו?) ומשתמש באלמנטיים של כנסייה לאורך כל האלבום שהבולט שבהם לדעתי הוא בבאנגר ״No Problem" עם סמפול לא מתפשר של מקהלה.
רשימת הפיצ'רים מריצה איתו את הסולם, וכל אמן קטוף ספציפית לתפקידו. וזה פועל באפקט משתנה בהתבסס על כמה צ'אנס מסיר את עצמו. כאשר הוא בחובות לעיר, השיר מתעצם; כמו הסינגל הראשי "Angels", עם פזמון שגונב את ההצגה מאת הראפר Saba; או "Summer Friends" שמשקף את האלימות החוזרת ונשנית שגורמת לצ'אנס להפסיד עוד חברים. הם מבוצעים נפלא מכיוון שצ'אנס בכיר בקטעים האלה.
לדוגמה, פיוצ'ר, על אף שאינני מחשיב את עצמי כמעריצו, מוגג אותי בשיר "Smoke Break", בכך שהוא נכנס עם המילים "I don't have time to finesse / I put some ice on your neck". בת׳כלס, מדובר בשורה מאוד סליזית, אך הדרך שבה פיוצ'ר אומר אותה מצליחה לרגש אותי מאוד. אפילו ליל וויין ו- 2 Chainz, שני ראפרים בעייתים בפני עצמם, שהשילוב ביניהם לא מניב יצירות ששווה להתעמק בהן ולא מספקים הרבה דברים מעבר, נותנים קונטרה מאוד יציבה לצ'אנס בשיר "No Problem". גם ג'סטין ביבר בשיר "Juke Jam" (ביחד עם הראפר Towkio), ו- T-pain בשיר "Finish Line" (עם ארין אלן קיין) – נשמעים מתאימים ואף הכרחיים בשירים האלו, והגוספל נותן באקינג יפה למשתתפים באלבום להוציא את כל היכולות שלהם בצורה הכי פתוחה שאפשר.
הפיצ'רים הנוספים שמעט נופלים באלבום כוללים את משיח ההיפ-הופ המוצהר על ידי עצמו, Jay Electronica, המופיע בשיר "How Great" כדי לספק את הבית הפעם-בשנה המדהים כצפוי שלו. כמו כן, כאשר צ'אנס מנסה להוציא את הצד הדרומי שבו, מה שכמעט כל האמנים עושים כרגע, זה נראה מעט לא עקבי. "Mixtape", שמארח את הקול הגדול ביותר כרגע מאטלנטה, Young Thug, והשיגעון החדש Lil Yachty, מביא את Coloring Book לקטעי טראפ מיותרים שמראים את צ'אנס בסביבה שלא נוחה לו. העבריין הגדול ביותר במיקסטייפ הזה הוא בן שיקגו נוסף, קנייה ווסט, שמופיע בשיר הפותח את האלבום, "All We Got". חלקית בגלל הביצוע העני, חלקית בגלל הקול המסונתז שבו, ווסט מפקשש בפתיח עצום ומרגש שהוא אמור להתארח בו.
Coloring Book הוא אלבום גדול שמביא לחיים רוחניות ושמחה, אף על פי שהרגיש לי פחות סמכותי מ-Acid Rap – הוצאתו הוקדמת ששיגרה אותו בזכות הדגש המתקדם על עצמו. צ׳אנס הצליח כאן להביא את אחת ההוצאות הגדולות והנינוחות של השנה, בכך שלקח את הדברים שהופכים אותו למאושר – דת, משפחה ומוזיקה – והעביר אותם לכולם בדרך קלילה ומושכת, מלאת אווירה וקסם. כאשר אמן מצליח ליצור סאונד מקורי ומושך שהוא לגמרי שלו, ולא ניתן לחיקוי – הוא הצליח לעשות את שלו. כאן, צ׳אנס מצליח לתת לנו משיכה פנטסטית ליקום שאופף אותו.
השאר תגובה