C U L T U R E

Migosהרכב הראפ המצליח ביותר באמריקה כרגע מוציא אלבום פריצה שנון וחלקלק שממקם אותם עמוק יותר במודעות הז׳אנר
עדי טוכטרמן27/01/17

פרסי הסורס של 1995, בשיאו של הביף בין האיסט לווסט קואסט, זכו אאוטקאסט בפרס הלהקה הטובה ביותר של אותה שנה. בנאום הניצחון אנדרה 3000 אמר ״לדרום יש משהו להגיד״; דבר שגרם לפיצוץ ושינוי טוטאלי של חוקי המשחק של תרבות ההיפ הופ. הכדור עבר למגרש הדרומי במפת ארה״ב ואט אט, עם השנים, ראינו כיצד התרבות הדרומית משתלטת על ההיפ הופ – החל מהלין, דרך הבגדים של קבוצות הכדורסל שגדולות פי 4 במידה, ועד נושאי השיר שמאדירים בעיקר מאני אנד הו׳ז.

קפיצה גדולה ל-2016 – ומשחק הראפ כמו משחק הקראק. התרבות עברה אבולוציה אבל עדיין נמצאת בעיקרה תחת המטריה שנושאת את השם ״דרום״. עם קאליבר של ראפרים כמו ליל וויין, גוצ׳י מיין, T.I, טרוויס סקוט ויאנג ת׳אג, תרבות ההיפ-הופ העולמית מעולם לא הייתה מושפעת בכזו כבדות רעננה מהדרום.

אם קראתם עד כאן ודאי שמתם לב שהשתמשתי במילה ׳תרבות׳ כבר 4 פעמים. זו מילת מפתח לדבר העצום הזה ש-Takeoff, Offset ו-Quavo, הלוא הם מיגוס, משפיעים עליו. מיגוס הם התרבות, זה גם למה אלבומם השני במספר (אשכרה אלבום שני), נושא את אותו השם. המיגוס מודיעים לנו שהם כרגע בפסגה, מחזיקים את המשחק בידיים. הם אלו שאחראיים לכל הבאנגרים (׳Vercase׳, "Hannah Montana׳, ׳Look At My Dab׳ וכו׳…), והם אלו שאחראים לסטייל של הראפרים החדשים; לפלואו המלודי בשלישיות.

אין פלא שכשדונלד גלובר (א.ק.א Childish Gambino) זכה בגלובוס הזהב לתכנית הטלויזיה הטובה ביותר – ׳אטלנטה׳, הוא החליט לחלוק את הספוטלייט הכל כך מיוחד הזה ביחד עם המיגוס כשהוא נותן להם ולסינגל ׳Bad and Boujee׳ דחיפה מדהימה שמעיפה את השיר בכ-230% בהשמעות ומכירות אל מעמד פלטינה וגורם לציפייה רבה עוד יותר לקראת האלבום.

בשבילי Culture הוא מעיין ציון וחגיגה לכל מה שחם כרגע בראפ. במחשבה ראשונה אני יכול להגיד שהאלבום הזה ממלא לי את החוסר לגבי העדכניות העסיסית ש-The Life Of Pablo לא הצליח להביא לשולחן כאלבום שמחבר את הדברים הכי מעניינים כרגע אל יצירה אחת. רק במבט על הקרדיטים, רואים איך ב-Culture מיגוס הביאו עימם את המפיקים שהכי נותנים בראש בזמן האחרון, כמו Zaytoven האגדי, Cardo וכמובן Metro Boomin'.

רק אצל מיגוס האלבום נפתח בשיר שאמור לקדם אותו, אך בפעם הראשונה שהציבור שומע אותו הוא… טוב, באלבום עצמו; 'Culture album coming soon'. דיג׳יי קאלד, דמות שכבר מזמן הפכה ל-meme מוזיקלי, פותח את האלבום בצעקות שלא מחדשות כלום ורק מעייפות אותי על ההתחלה, אבל הקשיחות הבלתי מסוננת בהגשה של טייקאוף ממש כשהביט נופל מפקסת אותי חזרה במטרה לשמה התכנסנו.

אחרי השיר הראשון אנחנו נכנסים לרצף של 3 שירים נפלאים בק טו בק טו בק – 'T-Shirt', 'Call Casting' ו-'Bad and Boujee', הרי הם בגדול גם הסינגלים ששוחררו לפני. כל שלושת השירים משדרים על אותו גל וזורמים נהדר בצבעוניות בועטת אחד אחרי השני. הנסיעה הזו ממשיכה גם ב-'Get Right Witcha', שמתגלה בעיניי כקלף שמיגוס שמרו עליו באיפוק עד האלבום. מלודיית החלילית הקלילה הזו יושבת נהדר בגיבוי לפלקסים של קוואבו.

השיר 'Slippery' שמארח את גוצ׳י מיין מייצג צד טיפה שונה מוזיקלית מהטראפ המוכר של מיגוס, הבאס יותר מלוכלך ורפוי והסינת׳ חייזרי ומינימלי. אבל זה בדיוק מה שנותן פה בראש כל כך. מיגוס כבר שולטים נהדר בנוסחה הזאת ומנצלים אותה במלוא הפוטנציאל – כל אחד מהראפרים שעולה פה על השיר מוצא את הכיס שלו מבחינת פלואו, ומביא צבע משלו; בזמן שקואבו ואופסט (שדרך אגב, הזרימה שלו בשיר ממש מזכירה את קודאק בלאק) בוחרים בסוג פלואו שיותר מפלרטט עם הפזמון, גוצ׳י בוחר את הנתיב האיטי שיותר תואם את הסטייל שלו, כי זה גוצ׳י, והוא מלך.

אין בדיוק טעם להיכנס לפירוקי ליריקה והבנות אקו-סוציאליות עמוקות באלבום הזה. כנראה שרוב הוורסים הם פשוט אלתורים שעם הסשנים נבנו לוורסים מלאים, עם שורות כמו ״Put a model bitch on coco/ Told her read between the lines״ מ-'Call Casting', מיגוס משדרים על הגל של ״אנחנו כאן כדי לעשן הרבה וויד, לקחת ממך את חברה שלך ואולי אם תתנהג לא יפה נשלוף עליך נשק״. גם בשירים היותר עמוקים לכאורה, כמו 'Brown Paper Bag' כשהמיגוס עוד טיפה משווים בין הקושי של פעם להצלחה של היום, התיאורים הליריקליים חסרי מאמץ: ״Remember that lick we had hit?/ Broke in and we found the stash/ 20K right by the stand/ Wrapped up in a brown paper bag״.

האמת? Culture מוצא זמן טוב להירגע, לקראת הסוף. רק אחרי 10 טראקים, ו-3 בלבד עד סוף האלבום, מגיע השיר הראשון שמוריד מהקצב. 'All Ass', למרות שלא מבייש את הסגנון, מרגיש לי קצת כפוי. מדי פעם אני משתעשע עם המחשבה שהשיר הזה נעשה בשביל מועדוני חשפנות, אך דווקא הוא זה שמרגיש לא בנוח למיגוס. מה שמעלה את השאלה – האם להתנגן במועדוני חשפנות זה הרדיו החדש? בנוסף, 'Kelly Price' עם טרוויס סקוט מרגיש לי גם כשיר שכיח למרות שכשמיגוס וטרוויס נפגשים – התוצאה תמיד מצוינת. כנראה בגלל שהם די משדרים על אותו וויב כולם נמצאים בקומפורט זון שלהם, ודרך אגב – בשיר שסוגר את האלבום, 'Out Yo Way', המלודיה של הפזמון מאוד דומה למשהו שטרוויס יכול היה לעשות בעצמו.

מיגוס רק ממשיכים להביא לשולחן טעמים חדשים בכל ריליס מוזיקלי. אחד מהדברים שהכי בלטו לאוזניי הוא כיצד כל אחד מהשלישייה מקבל את הספוטלייט הראוי לו כשהזמן נכון – הדוגמה ההוליוודית היא כמובן אופסט, שפעמיים כבר נשלח לכלא בזמן שקואבו וטייקאוף נהנו מפרי יצירתם. בפעם הראשונה זה היה בתקופה של 'Versace' ב-2013, ופעם שעברה זה היה לפני יותר משנה, כשנעצר ונאסר ל-8 חודשים ארוכים. עכשיו, כשהוא בשיא פריחתו בחלק מהמיגוס, הוא הקול העיקרי שעומד מאחורי הסינגל הבלתי ניתן להכחשה 'Bad and Boujee', כשהוא מבצע את הפזמון ואת הוורס הראשון שלדעתי ייזכר לימים. בנוסף, טייקאוף פשוט משתלט בצורה אכזרית על הוורס שלו ב-'Deadz', עם פלואו מנסר וייחודי כשהוא מפרק ובונה הברות כמו לגו. נראה שהביט האכזרי הזה תופס תאוצה ביחד עם כניסת הוורס של טייקאוף וביחד הם שולחים את השיר למקום אחר לגמרי.

אם האלבום הזה נושא איתו בשורה מסוימת, זה ללא ספק השיר 'Deadz'. מעולם לא שמעתי טראפ כזה. ההפקה הבאמת מפלצתית הזו של קארדו, שבין היתר גם אחראי על באנגרים כמו 'Vice City' של ג׳יי רוק, 'THat Part' של סקולבוי ו-'Goosebumps' של טרוויס סקוט, נשמעת כמו משהו שיכול היה להיות בפסקול של שודדי הקריביים, או לפחות משהו שעבר תחת ידיו של האנס זימר. שכבות כלי קשת בשילוב רבדי חצוצרות נמרחים ו-808, יוצרות הרגשה של אורקסטרת גטו מהמשובחות והחיות שאי פעם שמעתי.

Culture הוא תצוגת ראווה של מיגוס. מעיין ״מותר לכם לראות אסור לכם לגעת״ שלהם. הפעם הם עשו סינון נורא נורא גדול לגבי שירים שייכנסו, מכיוון שהם לא יכולים להרשות לעצמם פילרים כשהם נמצאים בספוטלייט כזה, והתוצאה בהתאם; אלבום צבעוני שלא נח לרגע וכל הזמן עולה ועולה. מיגוס עברו מגישה של כמות לאיכות, ומרגיש כי הם התיישבו על מנת להציע לנו את העבודה הטובה ביותר שלהם, ולא הסכימו להתפשר על דבר.