אחרי 3 אלבומים מוצלחים ועוד אחד עם אגדת ההיפ הופ גוסטפייס קילה, BADBADNOTGOOD ׁׁׁ(מעתה בבנג) יצרו לעצמם שם ומוניטין של להקה סוחפת שיודעת לשלב בייחודיות בין עולמות הג'אז וההיפ הופ. למרות שעל פניו מדובר בסגנונות שונים, הזיווג בין העולמות יוצא מוצלח הודות לכימיה והבנה עיוורת בין חברי הלהקה. תוסיפו לזה הופעות סופר אנרגטיות ומקפיצות (בדומה למה שהתרחש בבארבי), ותקבלו ים של ציפיות. יש להקות שציפיות מלחיצות אותם – אם על ידי ניסיון לחדש בצורה קיצונית על מנת לשבור את כללי המסגרת שיצרו לעצמם, או בדריכה הססנית במקום, אך זה לא המקרה של הרביעייה הקנדית.
בתחילת דרכם בבנג נעו על נתיב ברור של היפ הופ אל מול ג'אז, בתוספת גרסאות כיסוי (בעיקר לראפרים, אבל לא רק). ביצירתם הקודמת בחרו חברי הלהקה לנסוע בנתיב אחר שאופיין באווירה אפלה יותר, וסופו הוביל לשירים בעלי אופי אלקטרוני שבוצעו על ידי כלים חיים; לתחנה הרביעית שלהם, לעומת זאת, הם הגיעו על ידי נסיעה מהירה באותו הנתיב, עם עזרתם של אורחים רבים.
האלבום ממשיך איפה שקודמו סיים, באמצעות אותה אווירה אפלה ופסיכדלית שמשרה על המאזין תחושה של רדיפה. שם השיר שפותח את האלבום (״And That, Too״) מרמז על הקו הרציף בין קצוות האלבום השלישי לרביעי. אך ההבדל הבולט ב-IV לקודמיו היא כמות האמנים שהתארחו באלבום (5 במספר), ונראה שהבחירה לשיתופי פעולה נעשתה בקפידה רבה – כל חמשת השירים עם האירוחים מציגים איכות שונה של חברי הלהקה באמצעות העבודה עם אותו אומן.
בשיר ״Time Moves Slow״, שזה לדעתי הקטע שיייזכר מהאלבום, משתתף סם הרינג סולן להקת Future Islands. השיר מדבר על אהבה נכזבת ועל תחושות הצד הנפגע: הנגינה האיטית מהווה שידוך מושלם לקולו העמוק של הרינג, שבשירה מלנכולית ומדויקת מחזק את המועבר בטקסט: אם בפזמון המהיר בו מתבצעת ביקורת משבר זוגיות כמו בשורה "Lovin you was easy/ It was you leaving that scarred" או בשאר חלקי השיר האטיים בהם מובע הכאב והאכזבה בצורה ישירה ("/Oh, if I had another chance
To make you stay״), ישנה התאמה מלאה בין כל פרטי היצירה – המוזיקליים והליריקליים. על ידי יצירת קטעים כאלו וכמו "In Your Eyes" יחד עם זמרת הR&B הקנדית שרלוט דיי ווילסון מפגינים חברי הלהקה את יכולתם לפנות לרגש כעוד נשק בארסנל העשיר שלהם.
בשיר ״Hyssop of Love״, שם מתארח הראפר המחתרתי והמוכשר מיק ג׳נקינס, קיבלנו תזכורת לאחת המסקנות הברורות משיתוף הפעולה עם גוסטפייס באלבום Sour Soul – עד כמה עבודתם עם ראפרים מרגישה טבעית ואפילו מתבקשת, ואת הפוטנציאל האיכותי הרב בעבודות מסוג זה. כלהקה שיוצרת היפ הופ בעל גוון אחר, מעין ראפ בלי ראפר, נוכחות של MC לוקחת את המוצר לכיוון שונה. אלו לא רק נגנים מוכשרים שמושפעים מהיפ הופ, אלא יוצרים פעילים בתוך העולם ממנו שאבו השפעות רבות. מדובר ביחסי גומלין, בהם הלהקה מקבלת נפח נוסף ליצירותיה והזדמנות לפנות לקהל רחב יותר, והראפר זוכה ליצור בסביבה שונה ואולי אף לא טבעית, שמעידה כי הוא בעל מנעד יצירתי רחב ואמיץ שלא מפחד לנוע מחוץ לגבולות איזור הנוחות.
באלבום תזזיתי ומגוון כמו זה, שנע בין שיאים לרגעים אינטימיים יותר, מתקבלת התחושה של מעין רכבת הרים סנטימנטלית ומושקעת שלכל עלייה צמודה ירידה. ברכבת ההרים הזאת לא ניתן היה להתעלם מהשיר "Confessions Pt II", המהווה המשך ישיר לרצועה מהאלבום השלישי. יחד עם קולין סטטון וסקסופון הבס שלו, מתרחש מסע ארוך אך מרתק בעל ניחוח Fאנקי; השיר מחליף פנים וצורה, ואתה מוצא את עצמך פעור פה ומבולבל, מלא ברגשות מעורבים שנעים בין ריקוד קצבי אל רצון לדפוק את הראש בקיר באגרסיביות אחידה.
מכל שיתופי הפעולה באלבום, הקטע שמרגיש הכי טבעי הוא השיר ״Lavender״ בשיתוף המפיק קייטרנדה. כאן מגיעה לשיאה כוונת המשורר ליצור אווירה שעוטפת את המאזין בבהלה ולחץ לנוכח שכבות סאונד עמוקות ורחבות. בעיקר בזכות הבס בעל הצליל הכבד והדומיננטי, נוצרת תחושה של ויכוח בינו לבין שאר הפרטים המוזיקליים בשיר, שלעתים צועדים עימו יד ביד ביד ולעתים מורדים בו.
אך אל דאגה, צפירת הרגעה נשמעת מיד לאחר מכן באמצעותו השיר ״Chompy's Paradise״ – קטע מתון ולאונג'י היוצר תחושה נינוחה. הבחירה למקם את הקטעים אחד אחרי השני יוצרת ירידת מתח ורגיעה מן המתחרש.
אך לא לזמן רב! מיד לאחר מכן מגיע שיר הנושא, שחוזר חזרה למקורות הג׳אז ולימים בהם נהגו חברי הלהקה להפגין את יכולות הנגינה המרהיבות שלהם על ידי שימוש בטכניקה מהירה ומדוקדקת (רכבת הרים כבר אמרנו?). מי שעקב אחרי הלהקה מראשית דרכה, בוודאי חש בחסרונן של המהירות והקצביות שאפיינה אותם. בולט מעל כולם הוא מתופף ומנהיג הלהקה אלכס סווינסקי שמשאיר את המאזינים המומים מיכולותיו הטכניות.
באמצעות שליטה מופתית בכלים, רגישות רבה לפרטים הקטנים ובחירה מחושבת של שותפים ליצירה, בבנג הוכיחו פעם נוספת את יכולתם להוביל את המאזינים במערבולת שמכילה מגוון של תחושות ומחשבות מרגש עדין, לפסיכדליה קודרת וקצביות סוחפת. מי שציפה לאלבום יותר קיצוני ומפיל מקודמו אומנם לא קיבל זאת, אך מדובר באלבום בעל גוונים רחבים שמקדם את מה שנעשה בעבר על ידי צעדים מחושבים אך מקוריים. הבסיס הג׳אזי שודרג באמצעות שימוש באפקטים ומרחבי סאונד אלקטרונים, ויש נוכחות רבה יותר של כלי נשיפה (בהתאם לכך שהסקסופוניסט לילאנד וויטי הצטרף כחבר קבוע ללהקה). נראה שנעשה תכנון מראש, והתוצאה שלפנינו אינה סופית, אלא מיושמת כעוד שלב בתהליך המרתק של אחת הלהקות המעניינות והסוחפות שפועלות כיום.
השאר תגובה