האמן הרב-תחומי שנולד בשם דונלד גלובר הוציא המון מוזיקה בשנים האחרונות – שני אלבומים, שני אי.פי'ז ו-7 מיקסטייפים. מצד אחד הם סיפקו הצצה לכישרון מילולי חד וכריזמה מחרמנת, אבל מצד שני השאירו טעם בוסרי של זיוף. האותנטיות הגולמית שהיא לב ליבו של ההיפ-הופ (ושל כל דבר בערך) הייתה חסרה. היו שם כמה להיטים ולא מעט שירים יפים, אבל האלבומים השלמים של גמבינו נראו לרבים כניסיון מתחכם ליצור משהו "מיוחד". כמו מישהו שמנסה בכוח לומר משפטים מרובי משמעויות שמתרוקנים מתוכן. אבל כמו שתמיד מתגלה ברגע ההוא של סוף ההתחלה – בדברים הכי פשוטים תמיד יש מספיק מורכבות.
11 שירים בלבד יש ב"עורי, אהבתי!". כולם שואבים השראה ועושים כבוד ל-Fאנק של שנות ה-70 שהוביל ג'ורג' קלינטון, ולעוד אחת מהאבדות הגדולות של שנת 2016 המקוללת – פרינס. כיליד ניינטיז עם הורים ששמעו בעיקר חוה אלברשטיין, אני לא בקיא בכל הרפרנסים שצ'יילדיש מפזר לתקופה ההיא באלבום (שמות השירים, עטיפת האלבום, המון מהליריקס ובערך כל המוזיקה). אבל זה גם לא משנה לי, כמו שלא הייתי חייב להבין את כל הרמזים ב-To Pimp a Butterfly של קנדריק כדי להרגיש שזה אלבום מדהים שנשען על מסורת מפוארת. כל ה-Fאנק המחרמן הזה הוא מה ששמעו בבית ילדותו של גלובר, וכנראה שדווקא השנה הוא הרגיש צורך לחזור להתחלה הזו; אולי כי באותו הזמן נולד לו ילד ראשון, ועלתה לאוויר סדרה ראשונה פרי עטו ובכיכובו על סצנת ההיפ-הופ של אטלנטה, "אטלנטה". (היא מעולה, תראו אותה).
הורים וילדים הם המוטיב הבולט ביותר באלבום. שיר האהבה-תשוקה המפחיד-מחרמן שפותח את האלבום זכה למרות תוכנו לשם מעורר המחשבה ׳Me and Your Mama׳, בדומה לקטע האינסטרומנטלי היפהפה ׳The Night Me and Your Mama Met׳. שיר מספר 9, ׳Baby Boy׳, הוא פניה מרגשת של גלובר לאם בנו, שנעה בין חרטה, השלמה עם העובדה שהם לא ביחד, והפחד הנורא שתיקח ממנו את הילד. השיר האחרון, ׳Stand Tall׳, סוגר נהדר את כל הסיפור הזה כשגמבינו חוזר על העצות שנתנו לו הוריו והופך סופית מילד לאב: "שמור את כל החלומות שלך, המשך לעמוד זקוף/ אם אתה חזק לא תוכל ליפול/ יש קול בתוך כולנו, אז חייך כשאתה יכול".
אבל שכל ההרגשה המשפחתית וההעצמה הבין-דורית הזו לא תטעה אתכם, "!Awaken, My Love" הוא אחלה אלבום סקס, או יותר נכון "לאב-מייקינג". גם כשהוא שר על הבן שלו, על המצב של השחורים באמריקה (׳Boogieman׳ ו-׳Riot׳ המצוינים), או על האנשים שמנסים לרכב על ההצלחה שלו (׳Zombies׳, בו מתארחת בלחישות הזמרת-ראפרית המבטיחה קארי פו – Kari Faux). גמבינו שומר על סאונד גס, מיני ולוהט. בדומה לפרינס, מייקל ג'קסון, פאנקדליק ועוד – גם גמבינו מצליח לערבב בדיוק מושלם סקס ופחד, באלבום שנשמע לפעמים כמו פסקול של סרט הארוטיקה-אימה הכי טוב אי פעם. ׳Redbone׳, השיר הכי פרינסי באלבום, מביא את הארוטיקה המסויטת הזאת לשיא. השירה של גלובר – שמוכיח באלבום הזה שהוא זמר עם מנעד מפחיד ויכולת חיקוי שהייתה מכניסה אותו לגמר של אמריקן איידול, מחרמנת אבל גם קריפית. השכבות של שירת המקהלה שמצטרפות סוגרות את הסיפור – מדובר בקלאסיקת חדר מיטות מיידית.
זוכרים את הרגע שדיברתי עליו, של סוף ההתחלה? אז לפעמים הוא גם התחלת הסוף. הסרת המסיכות חושפת לפעמים דברים שקשה להביט בהם, או שהיא פוערת תהום בין הצדדים. אני בטוח שיש אנשים שיתאכזבו מהאלבום הזה, בעיקר מי שציפה שגמבינו ימשיך לצעוד במסלול ההיפ-הופי המובהק. אולי הוא עוד יעשה את זה יום אחד, אבל עכשיו הוא לא שם, וזה בולט בכל. המפיק הראשי של האלבום הוא לודוויג גורנסון, בחור משוודיה שעושה בעיקר מוזיקה לסרטים וסדרות. הלייבל של גמבינו הוא Glassnote Records, בו הוא אמן המוזיקה שחורה היחיד לצד הרכבי אינדי מוערכים כמו ממפורד אנד סאנז, פניקס, סאן לקס וצ'רצ'ז. לא מתארחים כאן ראפרים אחרים, ולא תמצאו כאן שירי הלל עצמיים בסגנון "קבלו איזה פלואו חזק יש לי". גם מי שאינו טהרן היפ-הופ יכול למצוא סיבות להתאכזב מהאלבום. יש בו כמה שירים חלשים: ׳California׳ נשמע כאילו נועד לעצבן, ׳Terrified׳ סתמי ו-׳Have Some Love׳ דומה ליותר מדי המנוני אהבה-העצמה שכבר שמענו – כולל צעקות השמחה בחדר ההקלטות בסוף השיר.
אבל מעבר לשירים – ובאמת שיש כאן כמה נפלאים – אותי תמיד מעניין הסיפור, והסיפור של צ'יילדיש גמבינו מגיע עכשיו לחלק שלא כדאי לפספס. כמו שזה נראה עכשיו, גלובר יהפוך בשנים הקרובות לסטאר רציני. הוא אמור לשחק את לאנדו קלריסיאן באחד מסרטי "מלחמת הכוכבים" החדשים, הסדרה שלו הפכה ללהיט ואושרה לעונה שניה והתקשורת מתחרפנת מזה שהוא מסרב לדבר על אם בנו ועל מערכת היחסים הקיימת-לא-קיימת ביניהם. האלבום הזה מוכיח שהמוזיקה שלו, שעד עכשיו נראתה לפרקים כמו עיסוק משני לצד קריירת המשחק והכתיבה, תישאר מרכיב משמעותי ביצירה שלו. גלובר, שבחר את שם הבמה הילדי-ילדותי שלו בעזרת מחולל שמות של הוו-טאנג קלאן, כבר לא ילד. ההתחלה נגמרה, כמה יפה יהיה הסוף.
השאר תגובה