באוסף של הספוג

Atrocity Exhibition

Danny Brownדני בראון חוזר לאחר שלוש שנות שתיקה באלבום שמעלה הילוך בכל כיוון אפשרי, ומסתמן כהוצאתו הטובה ביותר
רן ברנע27/09/16

רוק נ׳ רול. אחרי 3 שנים ארוכות מאז אלבומו הקודם, Old, דני בראון בירך אותנו באלבום חדש, Atrocity Exhibition. במהלך אותן 3 שנים, כאשר בראון נהג להרחיב את רשימת ההשפעות האקלקטית שלו, ההייפ הלך וגבר, עד שהגיע לנקודה בלתי ניתנת לתיאור. למזלנו, בראון התרגש לא פחות מאיתנו והדליף את האלבום 3 ימים מוקדם יותר מתאריך ההוצאה המקורי שתכנן.

לאורך הזמן הזה בראון נהג בראיונותיו לקפוץ לשורות שונות של מוזות מכלל המדיומים הקיימים של האומנות; החל מכך שקרא לאלבום Atrocity Exhibition, על שם השיר הראשון של ג׳וי דיוויז׳ן מאלבומם Closer, שהוא עצמו שם שנותן רפרנס לספר ״תצוגה של זוועות״ – ספר המכיל מקטעים ורסיסים של רעיונות ביזאריים לחלוטין. כמו כן, התקדם לכך שהודיע כי הושפע רבות מקוונטין טרנטינו (מבחינת ה״סיקוונסינג״), ביורק, ואפילו System of A Down.

יחד עם הגישה המושקעת, העטיפה הבוהקת, ומעבר ללייבל האלקטרוניקה הענקי והמשפיע Warp, ניתן לומר בביטחון שבראון מכוון באלבומו החדש לקלאסיקה על זמנית; אחת שתגדיר אותו בתור אומן ואף תייסד קרקע פורייה לראפ מושחז ומחודד שמאתגר מוזיקלית גם את הראפר ואף יותר את המאזינים. ואכן, כך עשה.

Atrocity Exhibition הינו ללא ספק אלבומו הטוב ביותר בקריירה של דני בראון, ואף אחד מאלבומי הראפ הייחודיים שיצאו בשנים האחרונות. XXX הביא טראש שעשוי נכון, ו-Old כיוון למכנה משותף גדול יותר של מעריצים, בכך שסיפק באנגר אחרי באנגר. אך שם השירים מספקים רק הצצה לאישיותיו המסקרנת של בראון כאמן – זה הרגיש רק כעוד צעד בדרך לפסגה. כאן, דני בראון מגשש (או יותר נכון, מפיקיו מגששים) בפינות האפלות ביותר בחנויות התקליטים בכדי למצוא אינסטרומנטציה לא שגרתית, שפונה להמון מחוזות מסריטים ומלאי צבעים משתנים. האינסטרומנטציה באלבום נעה מבום באפ נשכני (‘Really Doe’) לאלקטרוניקה כבדה (‘When It Rains’), רוק פסיכדלי (’Downward Spiral׳) ואף טריפ הופ (‘From The Ground’) ועוד.

על כן, לצד הצעד קדימה שלקח בראון, מגיעה הוקרה ענקית למפיק הראשי באלבום, פול ווייט. ווייט הוא מפיק בריטי שעבד עם בראון באלבומיו הקודמים בלא מעט שירים, אך כאן הוא משתלט על רשימת ההפקות באופן מוחץ, וניתן להבין למה. בראון נהג לציין בראיונות שבזבז יותר מ-70,000$ על הסאמפלים באלבום – אז ווייט לא נשאר אדיש, והשתמש בכולם כצבא של צלילים מוקסמים להגיע לחוסר שגרתיות משמימה בביטים.

וכך, בראון מתכתב עם הצלילים ההזויים עליהם רוכב שהוא לא עוצר לרגע, ולא נותן גם לנו לעצור. ‘Ain’t It Funny’ בנוי מביט דאנס עוצמתי ומרושע, שעליו בראון משתלב כעורך דינו של השטן וצוחק על כל החיים הדפוקים שעבר. ׳Tell Me What I Don’t Know׳ מציג את הצד ההפוך של המטבע, שם בראון מאט את הטמפו ומרגש אותנו – הוא רוכב על סינת׳ וינטג׳ שמזכיר פסקול של סרטי אימה/מד"ב משנות השמונים, שיוצרים הרים של אוברטונים, ונפרצים כהר געש כאשר ברייק תופים מפלצתי נכנס משום מקום. ב-‘Lost’, שהפעם אמון עליו מפיק לא מוכר העונה לשם Playa Haze, אנחנו מקבלים מלודיה שהיינו רגילים לשמוע ב-XXX. עד שלפתע נכנסת חצוצרה סקסית שגורמת לנו לתפוס את הפה בתדהמה, תוך כדי שבראון זורק רפרנסים לקובריק וספילברג, ושורות מצחיקות כמו  “I’m cuckoo / Mentally disturbed / But still smart enough to hit this bitch wit a rubber״.

האירוחים באלבום מביאים סוג של קונטרה, הצצה ל״עולם שבחוץ״ אם תרצו, עם שלל אומנים מוכשרים שאו מתכתבים עם האלבום או מספקים ראייה שונה. ב-‘Really Doe’, מתארחים אליטת הניו סקול – הלוא הם קנדריק למאר, ארל סווטשרט, ואב-סול, שם כל אחד מהם זורק וורס יותר מפלצתי מהשני, כאשר קנדריק מביא הוק המנוני שחותם את העניין. ישנו קונצנזוס הרווח בקרב המאזינים שקובע כי ארל יצא עם היד על העליונה, אך אין זה משנה, כי כל וורס כאן ייזכר לדורי דורות באנרגיה הספציפית של כל אחד מהמשתתפים. האומן הדרום אפריקאי Petite Noir מתארח בהפקה וליווי בשיר ‘Rolling Stone’, שם הדברים עולים לרוחניות גבוהה – שגם עליה דני בראון דורך בזלזול בשם המציאות. כמו כן באלבום מתארחת Kelela, זמרת ה-R&B הצעירה והמוכשרת שנותנת לנו חיבוק מרגש ב-‘From the Ground’; וכמובן B-Real מהסייפרס היל שעוצר ב-‘Get Hi’, ונשמע שבראון הביא את דודו לשאת ברכה בשיר ערש נצחי לסטלנים.

אבל אז ברגע שהאירוחים נעלמים, אנחנו חוזרים לסיוט שלא מרפה אותנו ולא נותן לנו רגע לנשום. בסופו של דבר, מדובר במופע של אומן אחד, בו הוא מאגד את הכל לכדי ״תצוגת הזוועות״ שלו.

אנחנו נמצאים כרגע בסיטואציה שבה רוב אומני הראפ מתפשרים על רמה נמוכה יותר של טקסטים וביטים בשביל להנגיש אותה לקהל הרחב – והנה באים אומנים כמו דני בראון שלוקחים את מלאכת העשייה שלהם ברצינות, ויוצרים בסבלנות תוצר שיאתגר את קהל הליבה של האומן וירחיק את אלו שקפצו על עגלת הטרנדים. מלבד היותו אלבום מצוין, Atrocity Exhibition הוא תשובה לכל הראפרים הזוטרים שמחפשים רק להלהיב את הילדים, ועתידם להיעלם כלא היו בדפי ההיסטוריה. זהו אלבום שהוא ההגדרה להיפ הופ בדחיפת הגבולות בין המקור לעתיד. עם יכולות ראפ מופלאות ופרישה מוזיקלית מופלאה, מעולם תצוגה של זוועות לא הייתה יפה כל כך.