דיאנטוני קרלוס בן ה-23 הידוע בתור גולדלינק, הוא ראפר שבא מוושינגטון די סי. אלבומו האחרון, At What Cost, הינו אלבום הסטודיו הראשון שלו תחת חברת התקלטים RCA. המיקסטייפ הראשון שלו, The God Complex, מראה לעולם ייחוד בכישורי הראפ של גולדלינק, בכך שמצליח להשתלט על כל ביט לא משנה באיזו צורה הוא בא. גם במיקסטייפ הזה הוא נותן כבוד לביט – יש שם טראקים שבנויים מדאנס, וגולדלינק לא מהווה בהם מרכז השיר.
שהסתכלתי על הטראקליסט של האלבום האחרון, הייתי מאושר לגלות שקייטרנדה הפיק בו שלושה שירים. החיבור ביניהם כבר הניב בעבר דברים טובים, כמו השיר 'Fall In Love' שזה שיר עם גרוב מפגר (יש בשיר חליל לא שגרתי שאף מזכיר את יכולות הניגון של רון ברגונדי, ואת הגרוב שלאסתר פיליפס. אבל לצערי השירים עם קייטרנדה נוטים לאכזב; לדוגמה, בשיר 'Meditation' הביט הוא בעצם 40 השניות האחרונות של 'Track Uno' מאלבום הבכורה של קייטרנדה – 99.9%. מדובר בפספוס אדיר – יכל להיות כאן גרוב מטורף. שאני מקשיב לביט ומנסה להתעלם מגולדלינק ומההוק אני נהנה, ושאני חוזר ל99.9% אני מאושר, למרות שזה רק ל-40 שניות.
גולדלינק אולי עשה טעות שהוא פתח את האלבום עם 'Same Clothes As Yesterday', הלוא השיר הכי טוב בו, וזאת גם לא בזכות גולדלינק, אלא בזכות Ciscero. סיסרו פותח את השיר ורוצח אותו, ושגולדלינק עולה אחריו לתת וורס, זה בעייתי, כי בזמן שסיסרו מפציץ ככל שהוורס שלו ממשיך, גולדלינק נשאר מונטוני. ההוק שנותן גם אחלה, אבל שום דבר לא משתווה לפלואו המטורף של סיסרו בשיר הזה – הוא מתחיל בפרץ זעם ואחרי זה הוא פשוט מתחיל להיגמר מול האוזניים שלנו, בקטע הכי טוב שאפשר – המהירות שלו פשוט מטמטמת את המוח,
וה-״aye״ שהוא מוסיף בסוף כל שורה מכניסה עוד ממד של קצב לשיר. אני חושב שאם גולדלינק היה עושה את הסדר ההפוך ונותן לסיסרו לסיים את השיר, השיר היה נשאר מעניין לכל אורכו.
אולי הבעיה העיקרית באלבום, זה שגולדלינק עשה שירים עם מקצבים פשוטים מידי, וזה לא עוזר לו להראות את הייחוד שלו, את הפלואו המהיר שלו, עד כדי כך שכל אורח באלבום לוקח לו את ההצגה. באלבום זה, גולדלינק ויתר על הפלואו הכל כך מהיר וכיפי שלו, ונשמע כמו ראפר טראפ שאין לו ייחוד. הדוגמה הכי טובה זה השיר ׳Herside Story׳ – ההוק שם יפה, ומרגש איך ששיחקו עם הקול של Hare Squead כאילו הוא מגרגר בזמן שהוא מדבר. הכל מרגיש נכון, ואז נכנס גולדלינק ועושה פלואו טראפ רפטטיבי שלא מוסיף לשיר ורק מעייף אותו. הוא אפילו מזכיר לי את ביג שון בפלואו שלו בשיר הזה, הסגנון מאוד דומה לסגנון של ׳Bounce Back׳. זה לא שהשיר לא טוב, אבל הוא לא מה שאני מצפה מגולדלינק.
אולי האלבום מהווה את החיפוש של גולדלינק אחר ההצלחה המסחרית? יש פה פוטנציאל לשירים שיתנגנו בלי סוף ברדיו; אולי גם אחרי שזה יקרה גולדלינק יחזור חזרה למקורות, חזרה לייחוד שלו, כי זה הדבר שהכי חסר פה. אם לא הייתי מודע לגולדלינק לפני זה, אז הייתי נהנה מהאלבום – הביטים טובים והראפ ברמה; אבל אין שום אמירה, אין שום חידוש, וציפיתי ליותר מראפר כמו גולדלינק, ציפיתי לחידוש באוזניי. אני חושב שהפרויקט הזה יותר טוב מקודמו, And After That, We Didn't Talk, אבל הוא נופל ממיקסטייפ הבכורה The God Complex. כאשר הוא יותר מדי שר ופחות ראפר, זה פשוט לא סוחף כמו שהוא מרפרפ בסטייל האישי שלו. אני מקווה שהוא יחזור אל הביטים המורכבים ולצורת הראפ הייחודית שלו – כפי שעשה ב-The God Complex, רק הרבה יותר בוגר.
השאר תגובה