אין ז'אנר מוזיקלי ששם יותר דגש על המבצע, מאשר הראפ. מרבית הטקסטים נכתבים בגוף ראשון, בו האמן משתף אותנו בדעותיו, חוויותיו, ומחשבותיו על העולם, גם אם הן לא תמיד בוגרות או עמוקות במיוחד. כשדה לה סול הכריזו על האלבום 'And The Anonymous Nobody…', מיד מובן היה שמדובר כאן במשהו אחר. הפעם המבצע הוא לא מרכז הסיפור, או לפחות לא מתיימר להיות מרכזו.
זה לא מפתיע שדה לה סול החליטו שהם מכוונים למקום אחר, בוגר יותר מחבריהם לז'אנר. ראשית, ההרכב תמיד הצטיין בדינמיות הקריאטיבית שלו, אשר שולבה בתהליך התבגרות מתמיד – החל מהיופי הקליל באלבום הבכורה, '3 Feet High And Rising', דרך גישה בוגרת וביקורתית יותר ב- 'De La Soul Is Dead' ו- 'Buhloone Mindstate', ועד הצלילים האלטרנטיבים של 'Stakes Is High' ו-' The Grind Date' אשר בהם שיתפו פעולה (ובחלק מהמקרים אפילו נתנו במה) עם אמנים כמו- Mos Def, J Dilla, MF DOOM ו- Madlib. בתהליך זה הם שמרו על מסרים חיובים, חינוכיים, הומוריסטים, אך גם מפוקחים יותר מאמנים רבים שפעלו במקביל אליהם.
שנית, השנים האחרונות בהיפ הופ התאפיינו במגמה מוזיקלית מאוד שונה מהראפ הקלאסי. הז'אנר, אשר תמיד היה חצוף, חדשני, וחתרני, נמצא לראשונה במקום בו הוא כבר לא מחפש להוכיח שהוא רלוונטי – הוא כבר הפך לז'אנר הרלוונטי ביותר היום. ככזה, הוא כבר לא צריך להוכיח שיש לו אבא, אמא ומסורת ארוכה. להיפך. הז'אנר נמצא בשלב מרד הנעורים, בה האמנים החדשים מורדים ב'הורים', הלא הם בית הספר הישן. בתקופה כזו, דה לה סול יכלו לבחור האם לנסות 'ללכת עם הזרם', או פשוט לעשות את מה שיהיה שונה וקריאטיבי באמת – להמשיך בכיוון המוזיקלי שלהם, לעשות את מה שהם אוהבים.
בהתאם לגישתם, לפיה הם לא צריכים לעשות את מה שכולם עושים, אלא לעשות את מה שהם אוהבים, ההרכב החליט לשמר את הכיף והיצירתיות נטולת האגו שהחזיקו יחדיו במשך כמעט שלושה עשורים. בעזרת קמפיין מימון המונים (קמפיין קיקסטארט), פנה ההרכב לקהל, וגייס מספיק תקציב שיאפשר להם ליצור אלבום אשר יהיה מנותק משיכולים פיננסים של חברות התקליטים. כאשר ההסתיים הגיוס בהצלחה, נכנס ההרכב לאולפן בליווי הרכב חי, לתהליך יצירתי שנמשך כ-300 שעות של ג'אם סשיין חי, אשר קטעים ממנו סומפלו ונכנסו בהמשך לאלבום.
כתוצאה מתהליך היצירה המיוחד, החל משלב הקונספט הבלתי מתיימר דרך הויתור על סממן ההיכר שלהם, הסימפולים האקלקטים, לטובת סימפול הרכב חי ועד בחירת האורחים המגוונים – המאזינים מקבלים אלבום שלם, חכם, ויצירתי. האלבום לא מצהיר על עצמו כאלבום 'אולדסקול' או כ'ניו סקול', הוא פשוט דה לה. בהתאם לכך, השלושה, אשר תמיד היו פתוחים לכיוונים מוזיקלים שונים, משלבים באלבום נגיעות ג'אז, פ'אנק, פופ, רוק, ועוד.
בין הרצועות השונות בלטו במיוחד "Whoodeeni", בו בחרו חברי ההרכב לארח את 2Chainz, שבתורו מצליח להשתלב באופן אינטרגלי ברצועה בה הסאונד בהחלט לא רגיל. "Drwan" מהווה רצועה בה הדגש הוא לאו דווקא על הראפ עצמו, דבר שיוצר עניין ולוקח את המאזין למחוזות אליהם לא ציפה להגיע. "HERE IN AFTER" המדהים משלב מקצב בוסה נובה סוחף תוך כדי שחברי ההרכב מזכירים לנו שזה ממש לא מובן מאליו שהם פעילים יחדיו עד היום.
יחד עם זאת, ישנה הרגשה שההרכב יכל לקחת את הכיוונים השונים למחוזות רחוקים יותר, אך הוא בחר להישאר במים הסוערים פחות, ובסופו של דבר האלבום שומר על קו ברור ואחיד בכל הרצועות. כך, הרצועה הפותחת, "Royalty Capes", מציגה מקצב ג'אזי בסיסי וקליט שהמאזין חייב לאהוב; "Pain", אשר בו מתארח סנופ דוג, שומר על מקצב פ'אנקי חביב וקליט וכך הלאה ברצועות נוספות כמו "Memory of…Us" שנשאר על גבול האר אנ' בי; או- "Greyhounds" בו מארח ההרכב את Usher, בקטע פופ חביב. אפילו הרצועה האנרגטית, "Lord Intended", אשר משלבת רוק, נשארת גם היא על גבול הפופ. נראה שהרעיון הכללי הוא לעשות למאזינים נעים באוזניים, לא לאתגר אותן.
לטוב או לרע, נראה שדה לה סול נתנו למאזינים את מה שהם ציפו לו: אלבום חכם, בוגר, מוזיקלי, ומיושב – בדיוק כמו המאזינים עצמם, אשר ספק אם מישהו מהם הוא בגילאי התיכון ומחפש הרפתקאות מוזיקליות חדשות. דה לה סול הוכיחו שראפ יכול להתבגר בצורה יפה, כשהם יוצרים אלבום לא מתיימר בתכליתו, אלא יצירה שבאה לתת לכולם את מה שהם אוהבים. כפי שבתהליך ההתבגרות מרביתנו לומדים שהעולם לא שייך לנו, כך נראה שדה לה סול מבינים שהז'אנר לא שייך להם. הם באו לעשות את מה שהם יודעים לעשות בצורה הטובה ביותר – כיף בוגר שמזכיר לנו שהיפ הופ לא חייב להיות רק סביב המבצע. לפעמים המבצע הוא אף אחד, פשוט כלי נגינה נוסף שמספק למאזינים הנאה, מחשבה, ואסקפיזם של שעה ושמונה דקות במחוזות המוכרים והנעימים לנו.
השאר תגובה