AIM

M.I.Aאלבומה החדש של M.I.A הוא פיסה מבולגנת שמלאה רעיונות מעניינים, ולא ראוי להיות אלבומה האחרון
תומר מרבני09/09/16

מאטאנגי ארולפרגאזאם, או פשוט M.I.A, החליטה בגיל 41 לשים הכל בצד, ולהכריז בתוכנית הרדיו של אנני מק הבריטית שאלבומה הקרב, AIM, יהיה אלבומה האחרון (לכאורה). עם רצון עז ליצור עוד מוזיקה, לעומת רצון כלשהו לעבוד על עוד כמה אלבומים, הראפרית והאקטיביסטית הבריטית ממוצא סרי לנקי הנחיתה על מעריציה ללא ספק בום רציני.

אז בואו נבחן לרגע את ההיסטוריה – בשנת 2003 מיה הוציאה לנו את ׳Galang׳, טראק דאנס-ראפ מפוצץ מוטיבים ממוזיקה מזרח אסיאתית שהביא לה הצלחה יחסית במצעד הבריטי; שנתיים אחריו הוציאה את אלבום הבכורה שלה, Arular (הקרוי על שם הקוד הצבאי שניתן לאביה, ארול, שהיה מפקד צבאי בתנועה להקמת מדינה עצמאית לטמילים בסרי לנקה… כן כן), שהיה להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה, וביסס את מיה כיוצרת מגוונת וססגונית בסצינת הראפ והפופ הבריטיים.

אך הפריצה הבאמת גדולה שלה הייתה בשנת 2007, כאשר הוציאה את אלבומה השני, Kala (הפעם על שם אמה), שזכה להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה שבעתיים מקודמו. קאלה הכיל בתוכו טקסטים פוליטיים חריפים ומוזיקה מגוונת ואקלקטית – האלבום שילב סגנונות כמו היפ הופ עם אלקטרו, רגאיי, דאנסהול, ומוזיקת עולם משלל מדינות ותרבויות. למרות שלא הגיע לכדי הומוגניות – האלבום הצליח להישמע חדשני ומיוחד ביותר, ומירכז את מיה כאומנית השואפת לאתגר את מאזיניה ולב המיינסטרים. האלבום הוכרז כאחד מהטובים והחשובים של העשור הקודם, ונתן למיה שלנו הכרה כלל עולמית. מי לא זוכר כמה אנשים זימזמו את ׳Paper Planes׳ ברחובות ב-2008?

אלבומיה הבאים, Maya מ-2010 ו-Matangi מ-2013, לא הצליחו לשחזר את הצלחת אלבומיה הקודמים. משהו במוזיקה שלה ושל מפיק הבית המוכר והסופר מוכשר שלה, דיפלו, חזר על עצמו, והפסיק לתת ציפייה למשהו אחר וחדשני יותר.

בנובמבר 2015 הוציאה שיר חדש, 'Borders', אליו התלווה קליפ ובו הוצגו פליטים אמיתיים ממדינות שונות באסיה ואפריקה המטפסים מעל גדרות תיל, במטרה להגיע ליעדם. מיה, שהוריה הם עצמם פליטים סרי לנקים שהיגרו לבריטניה בשנות השבעים, הביעה סולדיריות לנוכח משבר הפליטים שהלך והתעצם באותו זמן באירופה. אך מעבר לשיר המצוין הזה, לא נראה אלבום באופק; ולפתע, במאי השנה, הודיעה מיה בטוויטר שלה שאלבומה החדש והמצופה מוכן, ועקב בעיות אשרה לארה"ב (שם תיכננה לקדם את האלבום) היא מתעכבת בהוצאתו. לאחר איומים חוזרים ונשנים לחברת התקליטים שלה שתדליף בעצמה ובחינם את האלבום, נראה שדברים הסתדרו, ומיה הוציאה לבסוף את האלבום והוכיחה שעדיף מאוחר מאשר אף פעם.

AIM מציג לנו לא רק את היפוך השם שלה, אלא היפוך משמעותי במיה כפי שאנחנו מכירים אותה. ראשית, עטיפת האלבום המציגה תמונה מינימליסטית ויפה של מיה במסגרת כתומה, מתפקדת כמעין אנטיתזה לעטיפות ארבעת אלבומיה הקודמים – כאשר כולן היו בעלות ציורים ואפקטים צבעוניים ומקושקשים, עם פונטים מוזרים ואווירה מבולגנת עד כדי כאב בעיניים. בנוסף, זהו האלבום הראשון שבו הייתה מעורבת בהפקת כל שיריו (למעט אחד בלבד), בשונה מאלבומיה הקודמים שבהם הפיקה רק את חלקם.

אך שינוי מהותי בלחנים ובהפקות המוכרים לנו לא ניכר. ׳Go Off׳ אותו הפיקה ביחד עם סקרילקס ו-blaqstarr הוא שיר דאנס מגניב הטומן בחובו מסר נגד התערבות המעצמות בהשלטת סדר באזורים מוכי מלחמות; את ׳Bird Song׳ היא יצרה כשהיא מצהירה מראש שאין בכוונתה להתנסות בכיוונים מוזיקליים חדשים בהלחנת השיר, ושברצונה להישאר במחוזות המוכרים לה.

למרות הצהרותיה, השיר עובד מבחינתי מצוין, ונראה כאחד השירים הטובים ביותר בקריירה שלה. כשהוא מסמפל שיר מסרט סרי לנקי משנות השמונים, תוך הצגת ליריקה הומוריסטית עם רפרנסים לבעלי חיים והבנת האחר (״I'm watching like A Hawk / I need more Birds / Gully like A Seagull / I'm Coo-coo for you, Let's talk!״) – נראה כי הישארות בחוף מבטחים מוצלח היא לא מילה גסה. ו-׳Visa׳, השיר היחידי אותו מיה לא הפיקה (הופק על ידי MC Renee הברזילאית), עוסק גם הוא בגבולות והגירה, וניחן בהלחנה וירטואוזית וממכרת המזכירה את הפקותיו של טימבאלנד למיסי אליוט בתחילת שנות האלפיים.

נקודת החיסרון המשמעותית באלבום היא שככל שהוא מתקדם, הוא הולך לאיבוד ומתבלבל, עד הגעה למחוזות מיותרים ולא מאוחדים בעליל. כמו לדוגמא ׳Freedun׳, המארח את יוצא להקת וואן דיירקשן זאין מאליק בווקאלס מיותרים. השיר הוא שיר פופ סתמי עם הפקה יוקרתית אך סתמית עוד יותר, שלא עושה חסד עם האלגנטיות, העוקצניות, והייחוד של מיה; ׳(A.M.P (All My People׳ הקוסמופוליטי שגם הוא הופק עם סקרילקס בשיתוף Leo Justi הברזילאי, מנסה להיות באנגר רקיד שלא שווה התעמקות כשאר שירי האלבום; ו-׳Fly Pirate׳, השיר הסוגר את האלבום, הוא סהרורי ומבולבל. השיר נשמע מתאמץ להגיע למיינסטרים ולשחזר הצלחות העבר, אך בהתייחסות לרמת הסינגלים המוצלחים של מיה – הוא לא ראוי להיות כזה.

AIM הוא אלבום עשיר ביותר, ולא בשונה מאלבומיה הקודמים של מיה – הוא מושקע מוזיקלית והפקתית ועשיר במסרים פוליטיים ואקטואליים. הליריקה שלו לא מתעכבת על שטויות ובאה ממקום אותנטי מאוד, והשירה והפלואו של מיה עושים כרגיל את העבודה. אך כאן, השירים הטובים נראים כמו מיעוט אל מול השירים הפחות טובים, שהולכים סחור סחור אחר מקום מבטחים, כאותם מהגרים המחפשים את מקום המבטח שלהם. קשה להגיד על האלבום שהוא עצלני, אך הוא אולי האלבום הכי פחות ממוקד של האמנית החשובה הזאת – נראה כי השילוב בין היושרה האמנותית שלה לקריצה למיינסטרים כנראה נחלד לאורך השנים. השילוב הזה לא ראוי כרגע לא לה, לא למעריציה, ובמיוחד לא להיות למוטיב מנחה באלבומה האחרון; ואני לא יודע אם להאמין להכרזותיה – אך נצפה לפרויקטים מוצלחים יותר בהמשך שנקווה ויגיע.