באוסף של הספוג

A Seat At The Table

Solangeהאלבום החדש של סולאנג' מלא בחן קוסמי ושפוע נוסטלגיה, שעל אף מגרעותיו, הוא ללא ספק מצליח להיות אלבומה הטוב ביותר
אורן פלג30/09/16

A Seat At The Table, או בעברית "סביב השולחן" (שפה כזו סקסית), אלבומה השלישי של סולאנג' נואלס, מרגיש יותר כמו "פרויקט מוסיקלי" מעוד אלבום. הוא מורכב מעשרים ואחת רצועות, שמתוכן תשעה אינטרלודים, המשמשים כמעין קטעי מעבר ממוד למוד. קטעי מעבר אלו יוצרים מעין המשכיות בין השירים שכאילו ונעשו כדי שיאזינו להם ברצף, והרעיון המרכזי הוא בייצוג החברתי של האוכלוסיה האפרו אמריקאית, ותחושת חופש. לרוב זה עובד יפה ונוצרת חוויה דוקומנטרית, כמו בסרט שמחולק לשלוש מערכות: הזדהות, התמודדות, וגאווה. אולם לפרקים זה הרגיש לי כמו הפעמים האלו שאחי הקטן מנסה להוכיח לי שהוא "הזוי" על ידי סיפורים שאמורים לספק לי תובנות, ואני מספיילר לו אותם, כי פעם הייתי בן 20.

מערכה ראשונה

האלבום נפתח בשיר 'Rise' – בו הנעימה בולטת יותר מהטקסט. השיר מתפקד בעיני כפתיח מהנושאים המרכזיים באלבום – העצמת ה"שחורות", לקום ולדבר בלי להתבייש. כמו הרבה יצירות מחאתיות, זוהי שוב קריאה לצאת ולהילחם על ההכרה, על הזהות, ויותר מהכול על המשכיות של התרבות/חברה שהיום נמצאת בשיאו של מאבק באלימות המשטרתית כלפיה. יש חיבור אלגנטי בין השיר הזה לבין שם האלבום, הלוא זהו המקום בו מדברים בגובה העיניים על העניינים המהותיים באמת, ללא סאבטקסט בדרך לפיתרון, וזו לטעמי קלישאה. למרות זאת, זה עובד, הרבה בזכות הביצוע והעיבוד המוזיקלי המדויק, שזוהי בעיניי חוזקתו האמיתית של האלבום. השיר השני ממשיך באותה הנימה, כשמתחיל במילים 'I'm weary of the ways of the world'. רעיון די לעוס בעיני. אחרי שני שירים אלו מופיע שוב אינטרלוד בו אביה של סולאנג', אחד המפיקים באלבום, מדבר על ילדותו בצל הגזענות. ואז האלבום הופך לקצבי יותר, כמו תחילתה של מערכה שנייה.

מערכה שנייה

החלק הזה של האלבום פחות מסקרן מהקודם אבל מהנה בהרבה. זה מתחיל בשיר הנקרא 'Mad', בו מתארח ליל וויין בקטע ראפ קליל. חלק זה משלב תת ז'אנרים מתוך ההיפ הופ ויוצרים שונים. הבולט ביניהם הוא השיר 'Don't Touch My Hair', בו מתארח אומן האלקטרו Sampha, שם נחשף הסאונד החדש שסולאנג' "גילתה" ושיחזור בהמשך. כמו אחותה, ביונסה, שגם הוציאה השנה אלבום הגדוש בצלילים אלקטרוניים, סולאנג' עושה זאת, אבל באופן עדין בהרבה כתומך בת׳מה שלה שהיא אחת מהקהילה שלה למרות מעמדה (עקיצה לביונסה?).

בהמשך מערכה זו מופיעים שלושה שירים שאישית נהניתי מהם יותר מהשאר. הראשון ביניהם, הנקרא 'F. U. B. U.', הוא בעיניי השיר השני הטוב ביותר באלבום, והוא מופיע אחרי אינטרלוד בעל אותו השם. השיר מציג שילוב יפה בין ג'אז ואלקטרו עדין שסובב סביב המשפט בפזמון – 'This shit is for us'. הוא גם מרגיש כמו המנון, כשחצוצרה וקרן מלוות את שירתה של סולאנג', ויש בו גם קטע שירה במבטא אפריקאי/ג'אמייקאני. הוא מתפקד כמעין מיקרו של האלבום, המרגיש כמו במת מיצג למוסיקה שחורה בפרט ותרבות אפרו אמריקאית בכלל שנגזרת מנקודת הראייה של סולאנג' שהיא "כמו כולם ובשביל כולם" (F.U.B.U.). או כמו שרדמן אמר – Buy us, fuck you. סתם. השיר השני, הנקרא 'Borderline', שהפיק קיו-טיפ המוכשר הזכור לנו בעיקר מההרכב האגדי A Tribe Called Quest, הוא אחד מהמהנים באלבום. השיר, המזכיר עבודות ישנות של ביונסה, במיוחד באופן שבו סולאנג' שרה, מושפע ממוזיקת אר אנד בי קלאסית – בעיקר בזכות הנעימות הנוסטלגית של סולאנג' בפזמון, באופן שמי שלא מכיר אותה מספיק, יכול בקלות לתהות שזוהי ביונסה.

השיר הטוב ביותר באלבום הוא השיר 'Junie', שיר מחווה לוולטר "ג'וני" מוריסון, סולן להקת הפ'אנק Ohio Players, ומאוחר יותר חבר בלהקות הפ'אנק החשובות לאין ערוך בהנהגת ג'ורג' קלינטון – Parliament ו-Funkadelic. בשיר זה מתארח אנדרה 3000 הזכור לנו מלהקת Outkast, שתורם את קולו בפזמון, וזה האירוח המהנה ביותר בעיניי לאו דוקא בגלל הביצוע, אלא בגלל הליהוק שאולי ונבע בגלל הדמיון המפחיד שבין אנדרה לקלידן להקת אוהיו פליירז, בילי בק. מעבר לכך שמדובר בשיר קליט ומהנה מאוד, אין בו שום ניסיון של סולאנג' לנגן משהו זהה, לעבד, או לסמפל; אלא זהו שיר שמריע לאחת הלהקות הגדולות אולי שהיו בתולדות המוסיקה בכלל ובעיקר לסולן שלה, ג'וני, שאחראי לשלושה להיטים שכנראה לא ישכחו לעולם – 'Fire', 'Love Rollercoaster', ו-'Give Up The Funk'. הרבה פעמים למחוות יש נטייה להיות דביקות, נסיון חיקוי לא מוצלח, או במקרה קיצוני ׳Dear Mama׳ של טופאק (לא אומר שזה שיר גרוע לכל הפנאטים). השיר הזה, שמזכיר את האלבום הקודם של סולאנג', Sol-Angle And The Hardly St. Dreams משנת 2008, הוא בעיניי סוג של הצצה אותנטית לטעם המוזיקלי של סולאנג' בתור מאזינה, ולא בתור יוצרת שמצדיעה לדמות אייקונית בתרבות האפרו אמריקאית, ואותי זה ריגש (זה לא קורה לי בתדירות גבוהה).

מערכה אחרונה

החלק האחרון באלבום נפתח באינטרלוד קלישאתי בו מאסטר פי (אחד המפיקים העיקריים באלבום) מדבר על חברת ההפקות שלו, No Limit, ומתמצת את סיפורה. אני אוהב אינטרלודים, או "סקיטים", או קטעי מעבר, או איך שלא יקראו לזה – אבל זה כבר היה הרבה יותר מדי בשבילי. זה הרגיש לי כמו אנטי קליימקס, דיבורי סרק ששמעתי כל כך הרבה מסצינת ההיפ הופ, ויותר מזה כמו קלישאות של שחקני NBA שמרואיינים אחרי משחק טוב. ריבוי האינטרלודים האלו בסיכומו של עניין, מרגישים כמו מנה שווארמה שמפוצצת בסלטים כדי שתיראה גדולה יותר, ואם אני נשאר עם האלגוריה לסרט דוקומנטרי, זה נראה כמו סצינות שהבמאי התעקש להכניס, אף על פי שהן לא מקדמות את העלילה. לרוב אבל זה חלק מ"נשמתו של היוצר", שגם ככה באה לידי ביטוי לא מובן, דבר שאופייני לאמנים צעירים/ חדשים, אלא שסולאנג' ממש לא כזו. היא בת 29, את הבכורה שלה היא עשתה כבר בגיל 15 כזמרת ליווי בדסטניז צ'יילד (הכול נשאר במשפחה), ומאוחר יותר החליפה את קלי רולאנד, חברת הלהקה, אחרי שלא הייתה כשירה לסיים את אחד מסיבובי ההופעות של הלהקה. תשוקתה לכתיבת שירים הייתה אצלה כבר מגיל תשע, הגיל שבו היא התחילה לעבוד לדבריה על אלבום הסולו הראשון שלה שיצא בשנת 2003. כנערה היא למדה ריקוד ומשחק, ובשנות האלפיים היא השתתפה בכמה פרויקטים כשחקנית. האלבום הזה הוא מעין לידה מחדש, הוא חושף בפני המאזין את העולם מנקודת הראייה של סולאנג', עולם בו יש מקום להכול, למעט הבושה במי שאתה ומפנה את האצבע כלפי הגזענות בגוון סיגנונות ומקצבים.

A Seat At The Table הוא אלבומה החשוב ביותר של סולאנג' וגם הטוב ביותר שלה, מעין "לידה מחדש" אפילו בהרבה מקודמיו, בעיקר בגלל גיוונו המוסיקלי. האלבום אולי יתפקד כזה שנותן הצצה ליצירות העתידיות שלה, שיכול להיות שילכו אולי לסאונד האלקטרו המופיע בכל שיר בו סאמפה משתתף או מפיק. אי אפשר לסיים בלי לדבר על Lemonade של ביונסה, ולהסתקרן לרגע בהתכתבות שבין שני האלבומים של האחיות שהפסיקו לדבר אחת עם השנייה לפני שנתיים. הדמיון הגדול ביותר באלבומים הללו (שממש לא דומים מוזיקלית), הוא ששניהם מעין משהו חדש שהן מפיקות. שום אלבום לא דומה לקודמיו, והוא מציג התפתחות מוסיקלית, צירוף רבדים נוספים ליצירה וכו'. סולאנג' יצרה משהו חדש בתוך הז'אנר שהיא פועלת בו. ביונסה פרצה בלמונייד הרבה מעבר. אולי כי היא לא בת 20. וגם לא 29.