הוא חזר, הוא פאקינג חזר. אחרי עשור של חוסר רלוונטיות כמעט מוחלטת בזירת המוזיקה העולמית, עם אלבומים חלשים עד בזיוניים ותחושה כללית של מוזיקאי שאיבד ממזמן את הניצוץ שלו, שב אלינו ג'יי זי מהקבר עם אלבומו החדש 4:44; אלבום שמזכיר לנו שגם בגיל 47, כשהוא בעל למלכה, אב לשלושה וכביכול הרבה מעבר לשיא שלו, מדובר עדיין באחד מהראפרים הטובים והמעניינים שפועלים כיום, וללא ספק מהגדולים אי פעם.
כאמור, 4:44 הוא אלבום שמגיע אחרי שנות שפל בקריירה של ג'יי זי, לפחות מבחינה מוזיקלית, כי אם לשפוט את מצבו לפי האהבה השנייה שלו (הביזנס), הבחור רק ממשיך לנפץ שיאים. I'm not a״ businessman/ I'm a business, man!״ – נראה שהמשפט האלמותי הזה שנזרק אי שם ב-2005 הפך לפילוסופיית החיים של ג'יי זי בעשר שנים האחרונות, וג'יי זי כמו ג'יי זי לוקח ברצינות את המטרות שלו ועומד בהם בעוצמה רבה: מהקמת הלייבל העצמאי שלו רוק ניישן ועד להשקת שירות הסטרימינג מעורר המחלוקת טיידל (ושלא נדבר על חברת השמפניות שלו)..
אבל פרט להתעשרות הגרנדיוזית של ג'יי זי, קרה עוד משהו חשוב בעשור האחרון – ההיפ הופ נהיה הז'אנר המרכזי והחשוב ביותר בעולם המוזיקה. ראפרים כמו קנדריק לאמאר, קנייה ווסט ודרייק, שהוציאו אלבומים שכבר עכשיו מוגדרים כקלאסיקות בז'אנר, זוכים לאהדה עצומה הן מבחינת פופולריות והן מהמבקרים. הם הוכיחו שבתקופה הנוכחית אפשר להצליח גם מבלי לפגוע באמנות שלך.
הפריחה המחודשת הזאת לדעתי החלה לעורר את האגו הגדול של ג'יי זי, שהרגיש שעם כל ההייפ על קנדריק קצת שכחו אותו, וגם הוא רוצה להשאיר את חותמו בעשור הנוכחי. כמו כן, ג׳יי זי הינו הראפר הראשון שנכנס להיכל התהילה של כותבי השירים, לצד שמות כמו בוב דילן ומארווין גיי.
4:44 הוא לא אלבום נטול אגו כמו שרבים אומרים, אלא אלבום שבו האגו של ג׳יי זי מנוצל באופן מקסימלי למוזיקה, ולא לביזנס – ומדובר בדבר מבורך. זוהי הדרך בה ג'יי זי ראה לנכון להשתמש בשביל ליצור אלבום שידברו עליו ויאהבו אותו; ואם להיות כנה, כל עוד המוזיקה טובה לי זה לא כזה משנה.
קרדיט חשוב לא פחות בהצלחה של האלבום צריך ללכת למפיק הבלעדי שלו, הלוא הוא NO I.D, שמספק כמה מההפקות הטובות ששמעתי השנה. כמעט כל ביט באלבום בנוי בבסיסו מסאמפל קולי שעבר טיפול מקיף של חיתוך, הדבקה, משחקי פיץ' והכפלות תחת ידי האמן של NO I.D, שהוסיף לפלפל בבאסים ותופים מושלמים שבעזרתם הוא משחק על אלמנט המתח וההפתעה בבניית שיר מופתית. דוגמא בולטת לכך היא בשיר 'Family Feud' באירוחה של ביונסה, בו NO I.D לוקח קטע שירה קצר ומלטף של ביונסה, חותך אותו ומרכיב ממנו לופ ממכר, כשהתופים והבאס מפציעים ונעלמים בהתאם לפלואו של ג'יי זי כך שהביט תמיד שומר על ערנות ודריכות מצידו של המאזין. פרט לכך שהקול של ביונסה הוא הבסיס לביט בשיר, קווין בי מוסיפה קולות רקע שמימיים בפזמון, ומציבה רף חדש של סקס אפיל מבחינתה כשהיא שרה ״Amen״ בסלסול גוספלי מפנק.
הסאונד הכללי שמספק NO I.D הוא מאוד שמח, סולפולי, מרגיע, שורשי ו"אמיתי". הסאונד החם עושה טוב על הלב ומעלה חיוך מרוצה (מזכיר לי מאוד את ההפקות באלבום הבכורה המפלצתי של קנייה – The College Dropout) אך אם זאת ממש לא נשמע מיושן. זה אחד מהאלבומים הנדירים שהסאונד שלהם נשמע מנותק מאיזשהו ציר זמן של היפ הופ, אלבומים שהם פשוט הם ולא עונים לשום תת ז'אנר או תקופה. הוא נשמע נכון היום כמו שהוא היה נשמע נכון אילו יצא לפני 10 שנים, ואולי מעט יומרני מצדי להגיד את זה, אבל אני מניח שהוא יישמע פרש ונכון גם בעוד 10 שנים.
עוד נקודה מעניינת באלבום היא הפלואו של ג'יי זי, שמתאים את עצמו להפקות הסולפוליות ואף ממציא את עצמו מחדש במספר אלמנטים. הגישה הכללית של ג'יי זי באלבום היא יותר "לדקלם" ברהיטות וברגש את הטקסט מאשר לרפרפ, באופן שמזכיר את הסגנון המרוחק של ארל סווטשירט. בחלק מהשירים הפלואו של האדיש של ג'יי זי ממש נלחם בסאמפלים הווקלים המלטפים של הביט, ומאזן אותם בדיסהרמוניה לא שגרתית ואמיצה. צורת ההגשה האיטית והמודגשת מאפשרת לליריקה לבלוט ולקבל נפח מרכזי בשירים, דבר שמתאים מאוד לאלבום אישי מסוג זה, וכן לראפר בעל כישרון בלתי נתפס למשחקי מילים ופאנצ'ים קולעים כמו ג'יי זי. הרבה ציטוטים אפשר לזקוף לזכות האלבום הזה, גם בגלל התוכן עצמו וגם בגלל הצורה בה ג'יי זי מעביר את השורה. למשל, אחד המשפטים הפשוטים, אך עם זאת הגאוניים ביותר באלבום מגיע כבר בשיר השני, 'The Story of O.J.' – ״I'm not black, I'm O.J …okay״. הדרך שבא ג'יי זי מעביר את השורה פשוט עושה את ההבדל. תשמעו ותבינו.
האירוחים באלבום אמנם מועטים, אך הם קולעים במטרתם, ומוסיפים בדיוק רב משב רוח מרענן וצבע בנקודות קריטיות. הראשונה שמגיעה לתרום את קולה היא לא אחרת מגלוריה קרטר, אימו של ג'יי זי, שמספקת בסוף השיר הנהדר והמרגש 'Smile' מונולוג יפה על הרגשות שלה לאורך השנים כלסבית בארון. היא מסיימת עם המשפט "Love who you love, because life isn't guaranteed", לא לפני שהיא זורקת "Smile", ושנייה אחר כך כשמתחיל השיר הבא 'Caught Their Eyes' עם השירה מושרשת רגאיי של פרנק אושן אי אפשר שלא להיענות לגברת קארטר ולחייך. מבחינתי מדובר באחד השירים הכי מיוחדים ושמחים ששמעתי בשנים האחרונות. ההפקה הקריבית עם השימוש המושלם בחתיכות מקולה של נינה סימון, המזמורים של ג'יי זי שהם אולי הניסיון הכי קרוב שלו אי פעם לשירה, הליריקה המהפנטת והפזמון של פרנקי – הופכים אותו מבחינתי לאחד משירי השנה.
כדאי להתמקד רגע בליריקה. כנראה שעצם כניסתו להיכל התהילה של כותבי השירים נתן לו בוסט לאגו שהיה צריך, ומאפשר לו להיכנ למחוזות דינאמיים של סטורי טלינג, חריזה ומשחקי מילים. כמו שסיפר את הסיפור על כך שראה את פרינס לפני שמת, ושמע את משאלותיו לפני מותו. לפי טענתו של ג׳יי זי, מקורביו העסקיים של פרינס שינו לגמרי את צוואתו העסקית-מוזיקלית, והוא סגר את האנקדוטה עם משחק המילים החלק ״They only see green from their purple eyes". כנ״ל לגבי '4:44' אותו ״שיר-תגובה״ ללמונייד של ביונסה, ובהסתמך העובדה שהוא מתאר את הסיטואציה שבה הוא יצטרך להגיד לילדיו שהוא בגד באשתו (מה שגורר את התגובה המתבקשת של "You did what with who?"), אפשר להבין שקארטר מכה בחטא, ומתקדם אל עבר נקיון הנפש שלו.
ג'יי זי החליט שגם הוא רוצה להיות חלק בטור הזהב הנוכחי של ההיפ הופ, ולכן הוציא את הקלאסיקה התורנית שלו אחרי 10 שנים ארוכות. אנחנו רק יכולים להגיד תודה וליהנות ממנה. בכל שמיעה של האלבום אני רק מבין איזה טוב הוא וכמה רעיונות ג'יי זי מצליח לדחוס ב-36 דקות מדויקות שמשאירות אותך מסופק כאילו מדובר באלבום של שעה וחצי. כל שיר מעשרת השירים באלבום הוא עולם בפני עצמו שכיף לחזור אליו שוב ושוב כיחידות עצמאיות, אך במכלול כל היחידות הללו מתאספות לאלבום מגובש, שלם, קוהרנטי ומעולה. אז תודה ששבת אלינו ג'יגה, התגעגענו.
השאר תגובה