שתי האגורות של עמרי סנה

הסנה הבוערהאי פי החדש של הסנה הבוער כיפי, אך עדיין בוסרי וחסר חדות
אורן פלג16/11/16

האי פי החדש של עמרי סנה הירושלמי מכיל שישה שירים שסובבים סביב הצגה עצמית, סטלנות, מעט דלקות, הרבה חבר'ה, וכלב אחד נחמד בקונספט לא ברור במיוחד, שזו נקודת החולשה הבולטת בו.

הדבר הראשון שקפץ לי הוא שם האלבום – שתי האגורות של של עמרי סנה, שחוץ מלחשוף את הרעיון שמאחורי שם הבמה (שבעיניי גם כן מעט קלוש) של עמרי, הייתי בטוח שאני הולך לשמוע ראפ בסגנון לואו לייפי מצחיק או לחילופין משהו כבד ומלוכלך של "חוכמת רחוב". אלא שכבר בשורה הראשונה של השיר 'פתיח' (ש… ניחשתם נכון, פותח את האלבום) הבנתי שזה ממש לא זה – "את המילים אני מחורר / את החשיש אני מפורר", שורה שהרגישה לי כמו משהו ממש ממש מוכר בקטע לא טוב. כאילו, מה זה לחורר מילים ומי מעשן היום חשיש? גם שני השירים שאחריו עוסקים בזה ולא באופן ייחודי מדי. השיר השלישי, 'ירוק בעיר', הוא המוצלח ביותר מבין השלושה, בגלל שבניגוד לקודמיו – הוא מרגיש כמו שיר שמכוון גבוה יותר. הוא מדבר על הוויית גראס חופשית בשוק מחנה יהודה "אי שם בעתיד" על ביט רגאיי עליו הסנה הבוער מרפרפ אחרת משאר האלבום. זה הרגיש לי כאילו הוא מנסה להישמע ג'מייקאני, אבל מה לעשות, הוא גדל על עברית וזה לא באמת עובד.

בכלל, כל הקלות הזו של לדחוף לכל מה שקשור לוויד את הרגאיי מרגיש קצת צפוי מדי. אוטומטית, וגרוע יותר – משיחית, כאילו בוב מארלי ציווה את זה רגע לפני שהוא מת והפך לשיח מאסטר כוש. השיר הטוב ביותר באלבום הוא 'שיר הכלב', ודווקא בגלל שהוא לא מדבר על סטלנות, אבל עדיין משחק על הסטראוטיפ של הסטלן, רק שיש לו כלב הפעם. בכללי, העיסוק הלכאורה היתולי של "איזה כלב אני הולך להביא", "איך הוא יהיה", ו"האם הוא יזרוק נביחות" – העלה לי תמונה של שני חבר'ה יושבים ומעשנים באנגים. מעין אנשים כאלו שכל הזמן הזה הם חושבים על להביא כלב, למרות שיש להם, וברגע שהם יתעוררו למחרת קצת לפני הצהריים – כל מה שיעניין אותם זה איזה מאנץ' הם יביאו. הביט של השיר הוא פ'אנקי יותר, וכמו רוב הביטים, מרגיש קצת חסר עוקץ ועושר.

הנקודה השנייה היא ההפקה המוסיקלית – נראה שעוד זמן אולפן היה יכול להוסיף המון. 'לא אמרתי די' הטראפי, בו הסנה הבוער מארח את סהר מכלוף, פליט "אייל גולן קורא לך", מרגיש מסוג השירים שבהם הביט חלש מהאש והכוחניות, המוצגים, במקרה זה, על ידי שני הזמרים. יש שני שירים שהם יותר בסגנון הג'י פ'אנק ('פתיח' ו- 'עמרי זאנה'), ובתוספת הרגאיי שהזכרתי קודם לכן בשיר 'ירוק בעיר' – נוצר מצב שבעצם אין סאונד ייחודי. בפן הטכני אף ביט לא מרגיש שלם מדי, בעיקר בשירים בהם יש דרופ והביט משתנה. בכל הפעמים שזה קורה זה נעשה לאט מדי, וכל אלמנט ההפתעה יורד לטמיון. גם כשיש ריברב על הקול של סנה, בשיר 'שיר הכלב', זה קורה בצורה טכנית ולא באמת קשורה. השימוש באפקט הזה העלה בזכרוני את אחד השירים הכי מגניבים בעיניי של טופאק, 'Soulja Revenge', שזו דוגמא לשימוש נכון ומינימליסטי של האלמנט הזה.

לסיכום, "שתי אגורות" הוא אי פי לא בשל מספיק, אבל זה אחד הדברים היפים גם בפרויקטים ראשוניים. הוא מרגיש בוסרי, אבל יש בו דמות חביבה (הסנה הבוער) שלא מפותחת מספיק. עדיין מסקרן אותי השיר 'עמרי זאנה', הסובב סביב עברות השם 'זאנה' ל'סנה', ואיך זה היה גורם לחיים שלו להיראות. השיר הזה מעניין יותר בגלל המחשבה שמאחורי ההתעסקות בעברות השם, והדמות שנוצרת או הייתה נוצרת כתוצאה מזה. מחשבה משעשעת ועמוקה כמו שתי אגורות שחושבים על זה, אחרי שעושים את הראש האחרון בסטאש ועוד לא הגיע העשירי לחודש. מחשבה של אחלה דוד מירושלים שאוהב ג'י פ'אנק, מרפרפ יפה, אבל עדיין לא החליט על איזה ביט הוא הכי אוהב לזרום.