הדג נחש היא אחת הלהקות המרתקות שהארץ ידעה. מלבד המוזיקליות העשירה שלה, יש לה הרבה מאוד להגיד, ואף על פי כן שרדה את כל השינויים הרחבים במיינסטרים הישראלי, גם הפוליטי וגם המוזיקלי, בכדי להישאר הלהקה המובילה של מדינתנו הקטנה.
אבל זה לא התחיל ככה. הדג נחש התחילו כלהקת שוליים, ופעם הם היו להקה הרבה יותר בועטת, נשכנית ולא מתחנפת. הם הפנו אצבע משולשת כלפי כולם – התעשייה, הממשלה, האלימות, הישראלי המכוער. האלבומים המוקדמים שלהם מציגים חבר׳ה שאפתנים עם הרבה לומר, שלא מכירים שום דרך להיכנס לעניינים חוץ מלהיכנס אליהם בזווית של 180 מעלות, ועם הרבה רבאק. הם עשו המנונים קאנוניים שיזכרו בקלאסיקות המוזיקה (וההיפ הופ) הישראלית, שבכל אחד מהם הרגשתי פיסה מהבשר שלהם, הרגשתי שהם נתנו הכל. היום, אני לא מרגיש דבר.
באלבומם החדש, ״שותפים בעם״, כשמו כן הוא, הם מגיעים כלהקה עם שם בכדי לתת במה גם לשורשיהם המוזיקליים, וגם לדברים חדשים. זו גישה מעניינת מאוד, שדורשת הרבה ביצים ועוד יותר הכרה, ושחשובה מאוד להתפתחות המוזיקה הישראלית במרחב הז׳אנרים. על כן, האומנים מגיעים מוותיקי המוזיקה הישראלית, אהוד בנאי ויהודית רביץ, עד החבר׳ה העכשוויים במשחק, כמו פלד, שי צברי ואקו. התוצאה, לצערי, לא מרשימה במיוחד, מהסיבה הכי פשוטה אך חשובה – הדג נחש הם אלו שמחליטים את ההחלטות הלא נכונות. מאז ומתמיד הם היו המובילים (ראינו זאת היטב באלבומיהם הקודמים כמו ״בעזרת הג׳אם״ ו״לזוז״) אבל כאן, כנראה שהם כופים אסתטיקות שלא שווה להילחם עליהן.
כן, הדג נחש מכתיבים את התנאים, ועושים את המוזיקה שלהם אחרי הכל. במקום לתת לאומן להוביל אותם – כפי שעשו בעבר כמו ב״שירת הסטיקר״ הקלאסי, שם הלכו על עיוור במילותיו של דוד גרוסמן, או ״שיר נחמה״, שם נגינתו של יהודה קיסר הכתיבה כיצד השיר יישמע. כאן, בדרך כלל הם מובילים את האומן, ועושים את מה שהם עושים תמיד – חיבור של פ׳אנק, רגאיי, היפ הופ ורוק – רק עם עוד מישהו שיזרוק יד. אין שיר אחד שאף לא אחד מחברי ההרכב לא משתתף בכתיבת מילותיו, כלומר, הם מחליטים בשביל האורחים מה לשיר. אומנם בדרך כלל המוזיקליות של האורח היא זאת שמכתיבה את כיוון השיר, אבל כשהם טיפה יוצאים מהקומפורט זון – זה נשמע כמו פשרה זולה, ותוך רגעים אחדים הם חוזרים לחוף מבטחים.
ישנן מספר פעמים באלבום שניתן בהם לשים לב לכך. בשיר עם פלד, ״לא מה שיפיל אותי״, מוצג ביט היפ הופ עדכני – באסליין שמן, אקורדים אטמוספריים עם תרועות חצוצרה אלקטרונית של נצחון; עד שהפזמון מגיע למקצב די בסיסי של הדג נחש, שלוקח אותנו לשום מקום. ההפקה בתחילת השיר נותנת סוג של תקווה לפרץ אנרגטיות בבנייתה ההדרגתית, אבל כשזה מגיע, זה לא גורם לי לקום מהכיסא. ב״רסיסים אל החוף״ מרינה מקסימיליאן נשמעת כאחת שבאה ממקום מאוד שליו ובטוח בעצמו. ההרמוניות שמלוות אותה נותנות עדינות לשיר שהיא הכרחית בשביל להפוך אותו למשהו מיוחד; עד שהגיטרה האקוסטית של הדג נחש שוב משתלטת בעוינות על המיקס – ולא נותנת מרווח לנשימה. השיר עם יהודית רביץ, ״עד הסוף״ נשמע פשוט כמו שיר של יהודית רביץ, לטוב ולרע. מסתתר לו שם ברייק קטנטן שנותן הצצה למשהו שונה ומיוחד – אבל הוא קצר מדי בשביל שנצא מגדרנו.
וכך, כל שאר השירים נשמעים כמו ״… מבצעים הדג נחש״. גבע אלון מתארח ב״אזרח של העולם״ בשביל לתת כיוון יותר פתוח וגלובלי למילותיו החולמניות של שאנן. וזה חבל, כי אם זה היה שיר ראפ של שאנן זה היה עובד יותר, ויכל להציג חספוס שכל כך חסר באלבום הזה. מה שבטוח, סולו הגיטרה הקונפורמיסטי בשיר לא יביא את הישועה. אפילו האחד שהיית בטוח שיספק את הסחורה לאלבום, אהוד בנאי, סוג של נכנע לדג נחש. המילים בשיר הן אשכרה שילוב של שאנן ובנאי – רואים את השפה הפסטורלית של בנאי יחד עם הריאליזם של שאנן – זה מעניין, אבל מבחינה מוזיקלית אין פה כלום – ביט היפ הופ וההגשה שנעה בין ספוקן וורד לראפ. לעיתים, בשביל לגוון, הם מציגים את הבתים עם קצת ריוורב על קולו המונוטוני של בנאי.
חבל לראות להקה גדולה כמו הדג נחש הולכת בכיוון מתפשר ונוח. כיוון שפונה ליותר אנשים אבל אין לו אחיזה. המטרה כאן טובה, וכן ירבו, אך ההוצאה לפועל פשוט מאכזבת, ומעוררת שאלות על הדרך החדשה של הדג נחש.
השאר תגובה