פוקוס

אקטפרוייקט הבכורה של אקט מעיד על תשוקה ושאפתנות גדולה שלא תמיד יוצאות אל הפועל
דניאל אלף24/02/17

ממעט פרטי הטריוויה אשר עלה בידי ללקט משדה תודעת הקולקטיב האינטרנטית עולה כי אקט (לקח לי להבין שזה אשדוד סיטי הרבה יותר זמן משנעים להודות) הינם הרכב היפ הופ מאשדוד המהווה אסופת אמסיז מאיזור חיוג 08 ופעיל כבר למעלה משש שנים, הכולל את R.O.B, פרש (Fresh), איג'יי סאן (EJay San), בסטשי (Bestshay) וביג סאזו (Big Sezo). במיקסטייפ על הפרק לוקחים חלק רק שני חברים מההרכב – סאזו הגדול ו-בסטשי.

שמו של הפרויקט החדש הינו פוקוס – Focus (שזה במקרה גם שמו של החתול הראשון והאחרון שלי שמת מסרטן לפני 4 שנים ו-24 ימים, תנצב"ה). במיקסטייפ טמונות 9 רצועות כאשר מירב המוטיבים לאורכו ולרוחבו דנים בהאדרה עצמית ואיומים על טחנות רוח, כיאה להוצאה ראשונה מאת צעירים שאפתנים. אציין כי ההוצאה הזו אינו מהווה את קריעת בתולין היצירה המוזיקלית שלהם, ולחבורה ערוץ יוטיוב עשיר בתוכן משלוש השנים האחרונות לפעילותם.

בעיניי, גישת המיקסטייפ הינה שידור ישיר ובלתי מסונן של הווייתם האומנותית וסגנונם של אקט. הפקה ביתית במינימום משאבים ומקסימום עירפול חושים מפגינה היטב את מה שחשוב ומהותי באמת – קיום כישרון ווקלי ולירי יחד עם גיוון רעיוני על גבי ניצני התגבשות זהות אמן. זאת למרות ההפקה השבלונית במקצת וחסרת הבשורה, אשר נעשתה בטוב טעם ומפנה את הזרקור על הפן הוורבלי. המקצבים כאן פשוטים למדי, נטולי סימפולים ורוקדים על הספקטרום הקליל של הטראפ. לא הושקעה בהם מחשבה מיוחדת וזה ניכר בגולמיותם ובמעברם חסר העקבות בשביל ההאזנה. מוזיקה שאמנם נעשתה באנינות, אך חפה מכל ברק ואינה מותירה רושם, לטוב ולרע.

סאזו, האמון על חלק הארי של המיקסטייפ, אשר לפרקים מרגיש כפרויקט סולו שלו, חושף יכולות ווקליות מרשימות. קולו ערב לאוזניי, דיקציה מדויקת ועולם אסוציאציות מוכר ונוח להזדהות. אמנם, טרם השחיז את כישורי קריאת הטקסטים שלו עד לרמה וירטואוזית ולכן לעיתים זרימת שירתו נגדעת במפתיע וגוררת קורטוב גמלוניות. חותמו של בסטשי על הטייפ כמעט לא מורגש. הן מכיוון שזמן האוויר שלו מועט יותר, והן בשל דמיון מסוים בשירתם של השניים והעובדה שבחציו הראשון של המיקסטייפ דווקא קולו של סאזו הוא זה הפותח את רובם המוחלט של השירים ומכתים בדמותו את הרושם המתגבש אצל המאזין, אולי מן הראוי שישחילו את השם שלהם פה ושם וליצור חיבור בין הוורסים לזהותם. בהתייחדותי עם ה-Genius, עולה כי בתיהם של שני הזמרים במידת מה חסרי סנכרון ולא מתכתבים ביניהם ליצירת הרמוניה רעיונית.

דבר אשר מוביל אותי לבעיה המרכזית – המיקסטייפ דחוס בהתחכמויות לשוניות חסרות מתאם. השורות שנונות על הנייר, אך כאשר שזורות בביטים שבמיקסטייפ הן מאבדות מחדותן ותוקפן. אני מייחל ומחפש איזשהו מתווה, יד מכוונת, שמיכת מילים תמטית אשר תעטוף אותי בחיבוק אמיץ של רציפות עלילתית. אך כל שמקבל הוא מטר בלתי פוסק של ביטויים סיסמאתיים וטריגריים ללא כל מוטיב, כפי שמודגם יפה בשיר 'בלי לחשוב' בו הקשר בין כל שתי שורות זרות הינו מקרי בהחלט.

אף בשיר הכי אינטימי, 'זאב סקיט', שבעיניי ובאוזניי מתאר את התקף ההחרדה המתמשך שנקרא החיים עצמם, התיאורים כל כך מעומעמים שלא באמת מאפשרים לי כמאזין לצלול ולהבין עולמם. בכך, אני לא מצליח להרגיש אמפתיה ועל הדרך להבין גם משהו על עצמי, בעודי מביט לתוך תהום נפשו של יוצר האמנות אותה אני גומע. אציין שזהו חטא נפוץ למדי, וספק גחמה פרטית למסר מובהק משירים בהם מדברים על החיים. על כן, לא יקום וייפול דבר על כך.

נקודת החיבור שלי עם הטייפ, פרט לשמו, קרתה בשיר השני, 'מצייר את הטראק'. בו, בזיקה מופלאה עם הכותרת, מופגן שימוש רחב באלגוריות שאובות מעולם הסדרות המצוירות. כאשר מפילים עליי שמות כמו "ג'ימי ניוטרון", "אד אד נ׳ אדי", "אמיץ הכלב הפחדן" ו"ג'וני בראבו", מיד מתחילות לי הפרשות מוגברות בבלוטת הנוסטלגיה. אותה ערגה מתוקה לימי התום כאשר עוד טרם התפתחה לי אישיות. אך שוב, במהלך ההאזנה אני נאלץ לאנוס את החשיבה האסוציאטיבית שלי וחצי להמציא איזושהי קוהרנטיות בנאמר בשיר.

הרצועה המושלמת ביותר הינה 'רוקסטאר'. סאזו ובסטשי מתעלים על עצמם ומספקים וורסים רותחים ומדויקים. כנראה כי במעמד זה הם מדברים לצלילי פעמונים על הנושאים הקרובים והאהובים עליהם – סקס, סמים ואשדוד. מעניין לשמוע קצת ליריות מטא השופכת אור על המתרחש בארון ההקלטות – "יושב פה עם בסטשי עדיין בפוקוס/ הראש שלי עף עף מתאפס". ככלות הכל, זהו תוצר תשוקה כיפי של שני ראפרים צעירים, וממה ששמעתי – מבטיחים. נוסף על השיר המצטיין באלבום 'באלי טוב', בעל הבאס המבעבע. השיר, שעוסק במפלט שבאומנות, גורם לי להרגיש מעורב, מובן; כתיבת ראפ הינה מוצא מתוק מתחלואות היומיום ודאגות השגרה – "הנה שוב אני יושב הנה שוב אני כותב/ ו-ואללה זה בא-לי-טוב". מילה.

אמנם כפי ששרו ב'לא איכפת לי' האגרסיבי – לא איכפת לאקט מה הם פולטים מהפה, או במקרה זה, מהאצבעות. לפי דעתי הם בעלי יכולת, שהיא אכן מתבטאת במיקסטייפ קליל, שעובד במיומנות ביתית לצרור באנגרים מענגים. הם מגיעים בישירות ובלתי מתחכמים, תוך שראשכם נכנס תחת מקצב הגישה של סצינת ההיפ הופ האשדודית. זהו שלב ראשון בפיתוח נישה ז'אנרית מרעננת (במיוחד זיהיתי זאת בנגיעות וההבלחות הדיכאוניות), וזה בדיוק נפית החתולים שלי. הייתי שמח לראות ולהאזין לביטוי אותנטי לכבדות המחשבתית והחווייתית שהם מחביאים מתחת לשירים. נוסף על תפאורה מוזיקלית פחות שגרתית ויותר יצירתית לליריקה, אקט יכולים לצמוח להיות גזע של אמנות נישתית ומרתקת; וענפיהם ימתחו גבוה וינעצו עמוק ברקיע האחרון של מוזיקת ההיפ הופ הארצישראלית. אך עד אז, כדי לגדול צריך דשן, אז תביאו עוד שיט, משובח יותר.