אז אחרי שנפרדנו מכל המפורסמים ומהשנה שלקחה לנו אותם, הגיעה סופסוף בשורה באמת חשובה ולשם שינוי גם משמחת – כשאימפקט, צמד ראפריות צעירות מכפר סבא, זורקות לנו את אלבום הבכורה שלהן, סוף ימי התום, ישר בפרצוף. מעבר לזה שהוא אלבום חביב ומרענן משמעותית בסצינת הראפטסטוסטרון שלנו בארץ הקודש, הוא האלבום שמכתיר את הצמד מיכל ושיר (או דאמאג' וארייס), למעין מעמד של הראפריות הצעירות ביותר שהוציאו אלבום בכורה בתולדות הראפ הישראלי; עובדה שמעוררת הערצה לשתיים ולעידו מימון שהפיק להן את הפרויקט, שאולי לא מושלם, אבל ללא ספק מעניין ונראה כמו משהו שיכול להתפתח למקומות טובים ומסקרנים.
הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא שהאלבום משתפר ככל שהוא מתקדם. הוא נפתח בשיר 'יציאת חירום', שבעיניי מעבר לזה שהוא לא אחד השירים הטובים, הוא גם לא נכון מבחינה קונספטואלית דווקא בגלל השם שלו שניחן במעין מעמד מיתי במוסיקה הישראלית (רוקפור כאילו?). אבל לא מתקשר איתו. דבר כזה שמוריד מהשיר מבחינה וירטואוזית, והיה עובר טוב יותר אם לא היה פותח את האלבום. השיר שאחריו, 'אומץ', מתאים הרבה יותר כדי לשמש כשיר הפותח באלבום, דווקא בגלל האופי הלא מחייב שלו לגבי איך היצירה הזאת הולכת להישמע, אבל הנושא כן ברור. השיר, כשמו כן הוא, באמת אמיץ, ובעיקר בגלל האופן שהוא מדוקלם בוורס שחושף בפני המאזין עולם של תובנות שליליות ומדכאות של טינאייג'רית, שמכוונות את המאזין לשאול "מה עבר עליה?", ולדעתי זה הקטע שאמור לתפקד כפתיחה חזקה יותר. כשאני שומע בשיר 'יציאת חירום' את המילים "מתגעגעת לאולפנים וליצירה״, עולה בי ההרגשה של משהו כללי יותר שלא משרת את העובדה שזה אלבום בכורה, ומגחיך את העובדה הזו במקרה אחד. במקרה אחר, זה נשמע כמו מטבעות היפ הופ ישראלי שחרשו אותם כבר. זה יכול היה לעבוד אם זה היה קומדי ראפ, או אלבום בכורה של ראפר שהחליף את שם הבמה שלו אחרי שירו בו כמה פעמים טובות וגרמו לו להיעדר מהאולפן, אבל זה לא המצב ולדאבוני זה לא הדיבור בכפר סבא.
הנקודה החשובה ביותר של אלבום היא ההבחנה אילו ביטים, או יותר נכון – סגנונות, מתאימים לצמד. השיר השלישי, 'סוף ימי התום', הוא דוגמה מצויית לכך, וזה בא לידי ביטוי בעיקר בכל מה שקשור לתשומת הלב שהטקסט תופס – כשהוא נשמע על ביט שמחמיא לו באמת, והוא הבומבאפ שעשה לעולם הזה טוב יותר מגנדי (ההודי). על הביט היפה הזה נגלות בפנינו שתי דמויות שהכרנו לפני כן, אך בזווית שאותה דווקא לא הכרנו – דאמאג', נערה נלעגת שסובלת מאנורקסיה (או לפחות בכיוון); וארייס, נערה שהידרדרה לסמים והפקרות כחלק מדימוי עצמי נמוך. זה בא לידי ביטוי בוורסים זורמים גם כשהביט נשבר, שלא כקודמיו. המגמה חזרה גם בשיר 'תפיסה משונה', בו הן מארחות את אפוקליפסה כאשר דדשב (הידוע בתור 9 מ״מ) נותן את הוורס הטוב ביותר באלבום, שכלל את המשפט האדיר – "היתרון בגיהנום ששם 'תה לא צריך מצית".
מנגד, בכל פעם שהביטים הלכו לכיוונים ניסיוניים יותר, כמו בשיר 'לא פורשת', אותו שרה דאמאג' לבדה, זה מרגיש לא קשור ובעיקר בגלל הבחירה שלה לשיר ולא לרפרפ, שזו החלטה תמוהה בדיוק כמו להכניס אותו לאלבום הזה ולא להוציא אותו בנפרד כסינגל. השיר 'נזק' מרגיש כמו משהו שחולה באותו וירוס, אבל פיתח תופעות שונות וחמורות יותר. גם בשיר הזה שרה רק דאמאג', בשילוב צלילים לטיניים ואפקטים בפזמון שנגמר בשורות "שורפים את הביט, עולים על במה/ היפ הופ הפך מתרבות לאומה". אני יודע שאני קטנוני, אבל אם ההיפ הופ הפך מתרבות לאומה, זה אומר שהוא קטן, ומעבר לזה שזה לא טוב – זה ממש לא מה שקורה, וזה משמח יותר מה״חפלה״ שהולכת בשיר הזה. הדבר הטוב ביותר שאני לוקח משני השירים האלו, היא העובדה שהשתיים מתפקדות הרבה יותר טוב כצמד, וזה אחלה בסיס. השיר המעניין ביותר באלבום הוא 'מתחת לשטיח', שהוא דוגמא הפוכה ל'נזק', בו השתיים משלימות אחת את השנייה בפלואו גרובי בשיר קצר של דקה ושמונה שניות (קצר ביותר משתי דקות מאורך שיר ראפ ממוצע), בו הן טורפות את המיקרופונים שלהן ויוצרות חווייה שמרגישה ארוכה יותר ממה שהיא.
לסיכום, סוף ימי התום הוא לא אלבום מושלם. זה מתאפיין בעיקר בזה שהוא מנסה לגעת ביותר מדי סגנונות בכמה שירים, שדווקא בהם גם הטקסט עובד פחות, כאילו שנכתב כדי למלא את ההמשך של הביט. כמו כן, הן כמעט לא מזכירות את שמן או את שם הבמה שלהן. הפעם הראשונה שדאמאג' מזכירה את שמה לראשונה היא בשיר 'נזק', ואף ארייס מזכירה את שמה רק בשיר האחרון, וזה מבלבל במיוחד בשמיעה הראשונה לגבי מי שרה באותו הרגע. אלא שטעויות אלו מתגמדות ליד התעוזה של שתי נערות שמוציאות אלבום ראפ שלא היה מבייש חבר'ה בני עשרים ואחד, שהיו שרים על באנגים אחרי צבא, או על ריטלין בתקופת מבחנים. משהו שגורם לי באופן אישי לראות את האלבום הזה באור שמלא בהערכה.
השאר תגובה