#סוויסהלנצח

הדרך שבה צוברים הכרה במאה ה-21 יכולה לעיתים להיות מובנית: שחרר סינגל באריזה יפה – צור הייפ. ההייפ נשאר? סלאמתק, יש לך משהו התחלתי – תמשיך. ההייפ דועך? תחזור מההתחלה, או שלא תחזור בכלל. רבים ממשיכים ומנסים, רבים נופלים ומוותרים, בעוד הגבול העבה בין השניים בנוי מהתמדה בלבד.

אצל מיכאל סוויסה מדובר ב׳קרב מגע׳, סינגל שבונה את עצמו על ויראליות אינטרנטית שקורצת לאותם אנשים שמצד אחד גדלו על לוקץ׳, ומצד שני למדו מ-4chan. לקח זמן, אבל הסינגל התפוצץ, ומשם סוויסה פנה לתוכנית של אסף הראל והתארח עם שאר כוכבי הסצינה התל אביבית, במערכוני ראפ קומי ביזארי לחלוטין. בכך, התברג עם הזמן אל תוך התעשייה המקומית, תוך קידום העשייה שלו. התוכנית של אסף הראל אולי יצאה להפסקה, אבל את העשייה שלו עצמו לא הפסיק כלל, שהביאה להוצאת אלבום הבכורה שלו, #סוויסהלנצח.

שהשם לא יבלבל אתכם, באלבום החדש של סוויסה ישנם 4 אומנים (או אלמנטים, אם תרצו) שעומדים מאחוריו, ומהווים עמודי תווך לאורכו. מלבד סוויסה עצמו, כמובן, היו מעורבים עדן לאבה (הידוע בתור לאבה דום), מו ריון (חבר בהרכב הביט ג׳אם הנפלא L.B.T), ואיך לא, אורי שוחט. הדינמיקה בין החברים ברורה – הפקה מאת לאבה, ריון ושוחט עם פלפולים של כל אחד מהחבר׳ה, כאשר שוחט נאמן על המיקסינג וההקלטות שנעשו אצלו.

על כן, יש תחושה לאורך האלבום של איחוד כוחות מעניין בין לאבה, ריון, וסוויסה. נשמע כאילו הם הקליטו את זה עם הבאנג רץ ביניהם, כאשר כל אחד מהם מוסיף זקיק רעיוני לשולחן וביחד הם בונים את הסאונד שאליו מכוונים. הביטים באלבום מאוד פשוטים, אך עם מיקסינג נכון וישיבה מיוחדת של סוויסה על הגריד, הם תופסים את האוזן. אומנם לעיתים קרובות נשמע כאילו הם פשוט העלו פאטרן תופים מסובך והלבישו עליו אקורדים ומלודיה קטנטנה. אך עדיין זה נעשה באופן שלא מרגיש שמבזה את המאזינים, אלא כחלק מהאסתטיקה ה״עצלנית״ שמושרשת באלבום.

ובכן, אין מה לומר – מיקסינג של שוחט זה מיקסינג של שוחט. הבחור ידע להרוויח את שמו כמאסטרו במיקסינג, ועל כן, הסאונד באלבום מדהים – מדוקדק, חד, וקולע. הוא יודע היטב איך לקחת את ההפקות של לאבה וריון ולמקסם אותם מבחינה טקסטואלית, כאשר גם הדברים הפשוטים והמינימליסטים ביותר יכולים להישמע עשירים בצבעיהם.

אך הייחוד הכי גדול באלבום מוביל אל מר סוויסה היקר. סוויסה, כראפר צעיר בן 20, הביא גישה חדשנית שמתבססת על ענקי הניו סקול – אתה לא חייב לומר משהו, אתה לא חייב פואנטה, העיקר שתדע להגיש את המנה ארוזה היטב. בעוד מיטב הראפרים מנסים להתפרש באמצעות יכולות, הוא אורז איתו משחקי מילים משעשעים עם פלואו זחוח ובוסרי (סוויסה בוודאי מעריץ ענקי של אב-סול, הלוא הוא ״יומן אנושי״, בכך שהוא לא מתבסס על פלואו מהיר או חרוזים קולעים בשביל להגיע לשיא – הוא פשוט זורם מאסוסיאציה לאסוסיאציה, מטאפורה למטאפורה), והוא לא מתאמץ יותר מדי, אבל הוא גם לא צריך – ההפקות נותנות לו גיבוי משמעותי שבו הוא יכול לעשות כל מה שבזין שלו.

כך למשל, הוא זורק פאנצ׳ים שטותיים אך מיוחדים בפשטותם, כמו לדוגמא: ״מסובב אותה/ הוריקן קטרינה״, ״זיינתי את השכל אבל עדיין לא גמרתי״, ״אם את תגעי לי בטריקס / עברת את הגבול / עושה עלייך איקס״. אתם לא תמצאו פה באלבום מוסר השכל, או אפילו פואנטה – אלא פשוט שיט לסטלנים שעשוי נכון. סוויסה הוא אומן חדש, שלמרות שרבים ואחרים עשו את מה שעשה עוד קודם לכן (לוקץ׳ מתחילת דרכו ובמיקסטייפ דונאלד טראפ, או פלד באלבומיו האחרונים), ניתן לטעון שעלה על סטייל ייחודי משלו. הסאונד של סוויסה נשמע יותר מרענן וטרי, וההבדל בין הדורות ניכר.

מבחינתי האלבום מתחלק לשני חצאים. החצי הראשון הוא החצי השולט – הצהרת הכוונות הכנה ביותר שיצא לי לשמוע בראפ הישראלי בזמן האחרון. איך שסוויסה רוכב על הביט הזוחל והשובב של ׳שאוט אאוט/ אקסטרה ג׳י׳, שם הוא פשוט מזיין את המיקרופון בלי טיפת זיעה; או שהוא מרחף למישור אחר ב׳אולהלה׳, כך שמרגישים שהוא מזדיין תוך כדי הקלטה. סוויסה נכנס למשחק של הראפ כדמות של סטלן שיודע פחות או יותר איך להתמצא, ומשיר לשיר אנחנו נחשפים לעוד ועוד ממרכיבי אופיו המופנם-מטורלל.

גם האירוחים משתלבים היטב עם המסע המעושן שאנחנו עוברים באלבום. למרות שלא כל האירוחים סולידיים, כל אחד מהם משעשע בפני עצמו בדרך כזו או אחרת. ריון מתארח עם פיץ׳ כבד בקולו ואומר שורות מביכות כמו ״דפקתי לך ת׳סיסטר/ היא קוראת לי מיסטר״, אבל משום מה זה מרגיש נכון כמו לאכול מקדונלדס – אתה יודע שזה חרא, אבל אתה נהנה מזה. הנ״ל חל גם לגבי שוחט, שכנראה צריך לעזוב את המיקרופון לעת עתה; ולאבה, שמלבד דיבור על ״מסע אינטרגלקטי״ מחוק וחלקלק ב׳אולהלה/היא יכולה׳ (״עירבבתי את הבקארדי למצב של אחלה פארטי״ אחלה שורה), נשמע מעט כמו ילד על המיקרופון, עם פלואו נערי ושורות זולות כמו ״הביץ׳ לא הרגה ת׳וייב״ ב׳חושם לאב׳. האירוח הגדול מכולם מזדקף לטובת לוקץ׳ עם הוק מבריק שזורק בשיר עם סוואגר כובש וכריזמטי (״סופר-מאן״ זה אחד הצירופים הגדולים שיצא לי לשמוע לאחרונה).

אולם, החצי השני נופל. מדובר בהפקות מעט רפטטיביות, כאשר לא מציגות חידוש או אלמנטים הכרחיים, אלא רוכבים על סאונד סולקשן-י למלודיה, שבנויה מנצנוצים של צלילים יחד עם אקורדים משתנים, ואיתה משתלבים מקצבי האוף-ביט מרובי האפקטים. אפילו אין באסליין בחלק מהשירים. כמו כן, מתפנה יותר מקום לאוטוטיון שנשמע רוב הפעמים זול מאוד (כמו ׳שמה׳), ואדליבס ווקאלים חמודים שלא מספיק עוצמתיים בשביל להציל ביטים חסרי תכלית. כנראה שקשה יותר לסוויסה בתור ראפר צעיר להחזיק אלבום שלם, ומכאן נדרשת ממנו סלקטיביות בין החומרים שיעברו את הקאט או לא.

אף על פי כן, האלבום החדש של סוויסה מצליח להיות פרויקט ייחודי שלא נשמע כמוהו בארץ עד עתה. סך הכל בתור אלבום בכורה לראפר צעיר ניתן לזהות את הפוטנציאל העמוק ששכון במיכאל סוויסה, וכמובן בחבורת סוויסה-לאבה-ריון. האם הוא התשובה המוזיקלית לראפ הישראלי החדש? לא יודע, יכול להיות. מה שבטוח – כאשר החדווה ליצירה היא הגורם המשפיע בעשייה המוזיקלית, ודברים זניחים כמו אגו או משחקי כבוד מונחים בצד – רק כך ניתן להגיע לגדולות. ובסופו של דבר, החבר׳ה כאן באו לעשות כיף, והם באו לעשות אותו כמו שצריך.