ימים ארוכים

כהן@מושוןמחשובי ההרכבים בהיפ הופ הישראלי חוזרים עם אלבום מצופה, שהיה שווה את זמן ההמתנה אליו
איתי פת-יה13/08/16

חמש שנים עברו מאז אלבומם האחרון של הצמד כהן@מושון (מיכאל כהן ומיכאל מושונוב). בפרק הזמן הזה בו כהן טס ללוס אנג׳לס (שם מאסטרים מקומיים כמו גאסלמפ קילר וג'רמיה ג'יי הרביצו בו את תורת הביטמייקינג כמו היו פאי מיי והוא ביאטריקס קידו) ומושונוב השתדל למנף עוד יותר את קריירת המשחק הענפה שלו – ההיפ-הופ בארץ המילק & האני הספיק לעלות רמה ולהגיע לכותרות אולי יותר מתמיד, עם שמות כמו טונה, נצ'י נצ', וקפה שחור חזק, שפחות או יותר התפוצצו בקרב הקהל הישראלי. עכשיו כהן@מושון חוזרים עם אלבום חדש בשם ״ימים ארוכים״. בראיון לכתב בן שלו מ"הארץ" הם אומרים כי ״אנחנו מחפשים את הקהל שלנו… האנשים האלה אגב ממש לא חייבים להיות חובבי היפ-הופ״, וייתכן מאוד שהם באמת לא כאלה אם האלבום מצא חן בעינם.

היפ-הופ האדס שאוזניהם קרויות למגמות העדכניות שמעבר לים, עשויים לצפות מהאלבום הזה להתחקות כמה שיותר אחר ההפקות שבחו"ל מבחינת הסגנון והתכנים, אלא שכפי שהם מספרים בסדרה ״מקום בצמרת״, מאז ומתמיד באלבומיהם כהן ומושון התאפיינו בסאונד הישראלי החם והמחבק, המאופיין בנוסטלגיה המוצאת לפועל באופן מודרני. אותו סאונד שהאלכמיסט (שהפיק לאלבום, דרך אגב) מצא והנפיש ב- Israeli Salad. להיפ הופ האמריקאי היה את הסול, לבריטי היה את היו קיי גראג', ולנו, ובכן, את הקצב והזמר עברי.

חשוב להדגיש שעל התוצרת המקומית לא צריך להתפשר ואין לעשות לה שום הנחות, אלא שבכל הנוגע לכהן@מושון, לא מדובר במקבילה עברית גרידא למוצר שכבר קיים – כי אם במשהו חדש, בין אדם למקום אם תרצו, ומי שמתמלא הערכה לרפרזנט באמריקה ראוי שידע להעריך אותו גם במגרש הביתי שלו. אם כן, הדיאלוג עם התרבות הישראלית הוא אחד הרכיבים הבולטים ב״ימים ארוכים״, והוא נוכח החל מבשמות השירים שמתכתבים עם שיריו של אריק איינשטיין (״כהה כהה״, ״תל אביב גדות הירקון 1950 / 1983"), עד לסמפולים, וכלה בטקסטים עצמם שמאזכרים את סולנית להקת המכשפות ענבל פרלמוטר ז״ל, גיבורי הסרט ״קלרה הקדושה״ קלרה וטיקל, המוזיקאי עוזי נבון ועוד.

קריצות נוספות שכאלה אפשר למצוא גם בשיר ״אריות ונמרים״, בו מצוטט יהונתן גפן (״אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי״) ומוזכרות קלאסיקות ישראליות דוגמת ימים לבנים מאת לאה גולדברג וערב של שושנים המוכר בשלל ביצועים. באותו השיר הם גם מתארים עצמם כ״דור שגדל על דורות אחרים״, וקשה שלא לתהות האם ההיפ-הופ המקומי מצמיח גם כן דור חדש של יוצרים וקהל שמחובר לשורשים התרבותיים שלו, או שמא דור שלא ידע את יוסף; ואולי דווקא כאן טמונה החשיבות ביצירה של השניים, כמי שבכוחם להחיות שורשים אלו.

מורגשת ככל שתהיה, הישראליות היא רק חלק מהיצירה הזו שמעל הכל היא בעיקר אישית – ״מתבייש להתפשט, זה לא פשוט להיות חשוף, להיות כנה״, כך נכתב ב״כהה״, ואכן רוב הטקסטים באלבום מתאפיינים בכנות מרשימה למדי. בעוד שאת כהן כבר שמענו שר בעבר (ולא רק מרפרפ), יש מקום לשבח גם את מושון על האומץ לשיר בלי הפקה נוחה שתסתיר אותו (״גדות הירקון״, ״כהה", ״חי בדיליי״). על אף שהשניים לא זמרים, הם גם אינם מזייפים, ומשירתם נותרת לרוב תחושה של אותנטיות. בהקשר זה ראוי גם לתת מילה טובה על היכולת של הצמד לכתוב מלודיות ופזמונים בעלי איכויות פופיות שיעמדו בפני עצמן.

ב"הייפ", השיר הפותח בו מתארח פלד, הצמד מפנה את המבט החוצה לעבר הסצנה בה הוא פועל (״עכשיו עם כל ההייפ כולם רוצים לקחת ביס״) והאמת שאכן מדובר בסוגיה. עם הצמיחה של ההיפ-הופ הישראלי בשנים האחרונות, אנו עדים לכשרונות צעירים שייתכן ועוד כמה שנים יקצרו את הפירות, אולם לצדם ניתן לאתר גם סימנים של זיוף, פוזה וטרנדיות. כמו אייטולה שכתב עוד לפניהם על ״ילדת הייפ״ בשירו ״מאמאסיטה״, גם כהן@מושון מתארים מקרה דומה ב״גדות הירקון״ (״היא רוצה לפגוש את וולטר וגם להכיר את מייק מושון… כוהנוב לא כאן לפתוח לך ת׳דלת״).

אירוחים נוספים באלבום כוללים את פיטר רוט, דנה פרידר, ועידו מוסרי, כשבנוסף אליהם נרשמים כמה רגעי מפתח, כמו וורס מצויין של נצ'י נץ’ שכנראה לוקח הוורס הטוב באלבום ב"כהה" ("כשרובוטים עם אייפונים נלחמים בשעמום, אומרים מי שנולד עם חלומות נולד עם מום”). נצ'י מפיל בשיר בית חריף עם פלואו שבור ותזזיתי שבאמצעותו מדגיש את משנתו הבלתי מתפשרת והביקורתית כלפי החברה. אל שני המיכאלים מצטרף גם מיכאל סוויסה, שנותן הופעה טובה ב״אין שום בעיה״, על אף שבעיני מדובר בוורס שלא אומר הרבה. יחד עם זאת, הן מהכתיבה (״נוזל על השיט הזה כמו גלידה״, ״נכנס לדודה כמו אחושרמוטה״) והן מהפרייזינג על הביט, ניכר שעם קטעים ספורים שלו שמפוזרים ברשת והופעות בתוכנית הלילה של אסף הראל, סוויסה הצליח לגבש לעצמו סגנון ייחודי עוד בכלל לפני ששחרר אי.פי או אלבום בכורה, ועל כך אנחנו עדיין סקרנים לראות מה הבחור יודע להוציא החוצה.

כמיטב המסורת, מורגשים ביותר הפ׳אנק והגרוב הודות לסמפולים ולכלי הנשיפה, כש״נע ונד״ אפילו נשמע כמו קטע מקורי של התפוחים וזורק את המאזין לאותה האווירה של "כושר גופני", אלבום הבכורה של הצמד. אף על פי כן מדובר באחד הקטעים הפחות בולטים באלבום, כמו גם ״ילד נכון״, והסינגלים המקדימים ״שיר הדרופ״ ו״פריק שואו״ (למרות שיש לומר שהקליפ של האחרון הוא מהטובים שנעשו פה ומציב סטנדרט גבוה מאוד). צורמת למדי ב״נע ונד״ היא השורה ״כל היום רודף אחרי כוס״ שמצונזרת רק לכאורה. אם תשאלו אותי אין פה לא ניסוח אמיץ, לא סוואג, ולא נעליים, אלא פשוט בחירה שלא ממש הולמת את הצמד. את אותו הרעיון הביעו השניים בצורה מוצלחת יותר ב״באסה״ ו״הבנות על הבנים״ מאלבום הבכורה. אולי בשיר של פלד הדבר היה עובר יותר חלק, אבל גם אז יש מקום לשאול האם כשמקבלים השראה מז׳אנר שצמח במקום אחר לא ראוי לסנן החוצה את הרעות החולות בו? מצד שני יש שיגידו שזו הגזמה פרועה והצנזורה העצמית היא אויב מר של האותנטיות, תחליטו אתם.

מעבר להשפעות שכבר ציינו, קיימות באלבום גם השפעות עדכניות של טראפ כמו ב״חי בדיליי״ לדוגמה. בשמיעה ראשונית נדמה כי הסגנון קצת מנותק מהיצירה של השניים, אבל מהאזנה להאזנה זה רק נשמע יותר טוב. את אותן השפעות נמצא גם ב״עוד קצת עוד מעט״, פנינה מוזיקלית שסוגרת את האלבום ומשאירה אותנו עם אאוטרו פסנתר יפהפה של למעלה מדקה.

מהחוויה שהאלבום הזה השאיר עליי, נראה שללא ספק הדאונרים והשירים המהורהרים מותירים אפקט חזק הרבה יותר משאר הקטעים. לכן, לא ממש הייתי מגדיר את "ימים ארוכים" כחזרה או קאמבק של כהן@מושון המוכרים והטובים, אלא יותר עליית מדרגה לכיוון תכנים מורכבים שפחות סיפקו בעבר. באופן אישי אותי האפרים שבאלבום לא ממש הצליחו להרים גם אחרי האזנות מרובות, אולי בגלל שחלקם נשענים על ביטים או לופים רפטטיביים לפרקים שלא ממש מתפתחים, ומסתמכים על הוורסים שיסחבו את השיר. עדיין, לא התרשמתי שמדובר בפילרים או שירים שהיו צריכים להשאר בחוץ, שכן בסך הכל מדובר באלבום שנמשך 38 דקות (תזמון אידיאלי בעיני) והם כן מוסיפים לגיוון של כל היצירה הזו. לסיום הייתי אומר שזוג הראפרים רשם פה הישג משמעותי, שכן השניים שחוזרים ומדגישים כי היפ-הופ הוא בראש ובראשונה כלי להבעה עצמית, הצליחו להביא את עצמם בצורה הכי טובה שאפשר באלבום שפשוט כיף להאזין לו, משימה שרבים כשלו בה.