חצי סוגריים

פדרו גראסבאלבום בכורה מלא חיים, פדרו גראס נותן לנו טקסטים מחוספסים עם לחן לא שגרתי
עומר ויסברוט26/02/17

פדרו גראס הינו עמית אולמן – שחקן, ראפר, בוגר בית הספר למשחק ניסן נתיב. בנוסף לזאת, ביים ושיחק את גרסת הספוקן וורד ל״מקבת׳״, וביים את ההצגות ״העיר הזאת״ ו״תיכון מגשימים״. הוא גם חבר בלהקת ויקטור ג׳קסון, המורכבת מעומר הברון ועומר מור (ג׳ימבו ג׳יי ואיציק פצצתי), שגם הם אחראים להצגות הנ"ל. יש להם אלבום אחד ברפרטואר, הנקרא חיים משוגעים, שיצא ב-2009. אותו אלבום יצא עוד בגלגול הקודם של הלהקה, כאשר נקראה N.O.D והייתה מורכבת משמונה אנשים.

אלבום בכורתו של פדרו גראס, חצי סוגריים, הוא אחד האלבומים הכי מעניינים ויפים שיצאו בזמן האחרון בארצנו. זהו אלבום שהשירים בו לא מתביישים, לא מסתתרים, והכתיבה שלו פשוט יפהפייה. אומנם כובד משקלו מבוסס על מילותיו, אך לצד חשיבותן כך גם הפקת האלבום חשובה – היא מרימה את המילים ונותנת להן זרקור מיוחד ועוצמתי.

גראס אמר שאת רוב השירים באלבום הוא כתב כמעט לפני עשור, שעוד היה תלמיד שנה א׳ בניסן נתיב. זה מדהים כשחושבים על זה – הביצועיים נשמעים כאילו המקרה קרה אתמול, כאילו בדיוק הרגע הוא נפגע. זה לא מובן מאליו להתחבר לטקסט שנכתב לפני עשור ולבצע אותו במלוא הרגש; אולי זה כי לפני הכל, במקצועו הוא שחקן. לעולם לא הייתי מנחש שכתב את הטקסטים האלו לפני עשור לולא היה אומר כך.

יש הרבה זעם ועצב באלבום הזה, והוא מורגש בצורה מאוד חזקה וברורה – בצורת ההגשה של פדרו ובצורת כתיבתו. למשל בשיר ׳מי ייקח את זה׳, המתאר את הכיף המיוחד שלו ושל חבר שלו. בתחילת השיר זה נשמע שהוא סרקסטי, ומתייחס לכל העניין כבדיחה, אבל רק אחרי השמיעה השנייה הבנתי שזה לא בא מזלזול – הוא אשכרה נכנס לדמות הילד שמתאר את הכיף ה״מטורף״ שהיה להם. פתאום, באמצע השיר, גראס הופך אותו מעלה ומטה, ואכן מתחיל לזלזל באותו הכיף – אבל בקטע רגשי. לטענתו, המילה כיף לא יכולה לתאר את החברות העמוקה שהייתה בניהם. ״אלוהים איך אני שונא את המילה כיף, אני מצטער אך המילה הזאת בכלל לא מתארת את מה שאני וחבר שלי המצאנו״, הוא טוען. החברות ביניהם נשענת על נאמנות, זמן ואהבה, שבסופו של דבר הובלה לריחוק שקרה. כל זה הוא מעביר בצורה המיוחדת שלו – כאילו הוא עומד באמפי תאטרון וצועק כדי שכולם ישמעו אותו, והוא מגיע לכל קצוות האולם. הוא מתאר ברטרוספקטיבה בוגרת וכואבת יותר את הכיף שנעלם עם החברות שהלכה.

האלבום הוא סוג של אלבום קונספט. הוא לא מוביל סיפור שלם, אבל ישנם שירים שסמוכים לשירים שאחריהם. למעשה, ישנם שישה שירים כאלו באלבום, כדוגמת השירים האהוב עליי – ׳שיר לאהובתי החירשת׳ והשיר ׳כאן׳. שניהם מתארים אהבה, אך ב׳שיר לאהובתי החירשת׳ יש פן מלנכולי, הבנוי מתקווה וציפייה שאהובתו הנכזבת איתה מתכתב תקשיב לו ותכיר אותו בתור מי שהוא, הזמר שהוא. מעצוב גראס אט אט נהפך למתוסכל, והוא שואל את עצמו איך היא תפסיק להיות חירשת ותקשיב לו, תכיר בו, תרצה אותו. הוא שואל את עצמו, האם הוא צריך לכתוב לה שיר, או שמא צריך להיות ״מניאק״ ו״חלקלק בדיבור״. שמגיע הרגע בשיר בו הפסנתר מתחיל להיות צורם (4:40) שמוביל בסוף לזמרת אופרה מרגשת, נשארו רק פדרו והפסנתר, וכל התקווה שנשמעה בשיר הובילה לחוסר אונים, שבעצם מוביל לשיר הבא – ׳כאן׳.

בשיר, המתחיל עם פריטות גיטרה וכינורות על שפת ים, גראס משתמש במילה ״כאן״ כדי לתאר כמה דברים: בהתחלה הוא משתמש במילה כמילת הכוונה (״כאן, כאן האישה, לא כאן, לא כאן״). הוא משתמש במילה בתור כלי הסברה העוזר לו להשיג בחורות ולכבוש את ליבן; אבל הוא לא מסביר למישהו אחר מלבד לעצמו, וזה נשמע כמו שיגעון שעובר בראשו (שנובע מהבחורה עליה דיבר קודם?).

בבית הבא בשיר הוא הופך את המילה ״כאן״ למילה מוחשית – ״אם אהבת חיי נמצאת פה בקהל, אני אזהה אותה לפי ה״כאן״ שלה״. הוא מתאר כמיהה לכאן, כמיהה גדולה, שמתרכזת בסופו של דבר בכך שרוצה להשיג את האישה עם הנוכחות המיוחדת בקהל המקרינה הילה שרק היא יכולה להקרין, והוא רוצה את המטרה הזאת בשביל עצמו. אולם, מיד אחרי זה הוא מגיע להבנה, שהוא עצמו לא המרכז, היא המרכז, והוא צריך לעבוד קשה בשביל להגשים את הכאן למציאות. הוא גולש למחוזות פסטורליים שהופכים את המילה למילת תשוקה; הוא הופך להיות רומנטי, ומתאר כלי נגינה בזמן שהם מתחילים להתנגן ברקע כאשר עושה מבטא פורטוגזי. בחלק הזה בשיר חוזרת לו כל התקווה לבואה של האהבה. לא אכפת לו באיזו צורה היא תבוא – הוא רק רוצה להבין ולהרגיש מה זה להתאהב, מה זה להרגיש בית אצל בן אדם אחר שנקודת ההתחלה איתו היא זרה לחלוטין.

לסיכומו של עניין – אלבום בכורתו של פדרו גראס הוא אחד האלבומים הכי ציוריים שהקשבתי להם בארץ. כל שיר מרגיש כמו ספר, שבו פדרו לוקח את המקשיב אל מסע עם כל המחשבות שעברו לו בראש, בכל סיטאוציה וסיטואציה; ואף הן, מובילות אותנו אל התובנות שאליהן הגיע בסוף הדרך. הכל מתואר בצורה כל כך פואטית ויפה, ואף על פי שנחשב כ״אלבום הספוקן וורד הראשון בארץ״, אין עוררין שבכל זאת מדובר בראפ. חצי סוגרייםזה אחד האלבומים הכי החשובים שהיו חסרים לקטלוג ההיפ הופ הישראלי, ונוכל לקוות שכן ירבו.