החיים על פי אורטגה: פרק ב׳

אורטגהבאלבומו החדש הפוטנציאל הגלום של אורטגה מודגש במאמצים ופחות בתוצר
עדי טוכטרמן02/08/16

כשראפר ישראלי מוכר בסצנה מוציא אלבום חדש, זו תמיד סיבה למסיבה. בראפ הישראלי יש כל כך הרבה מקום לחדשנות והתפתחות בעקבות עלייתו למיינסטרים שאני, כמעריץ, רק מחכה להאזין לדבר הבא שעולה לשטח.

אחרי שנים בגלות ותקופה שנמשכה כמעט עשור בה ההיפ-הופ עבר מספר בלתי מבוטל של כשלונות כז׳אנר מוזיקלי ישראלי עקב אומנים שעשו ראפ רע, חזר שנה שעברה ההיפ-הופ למרכז העיניינים במוזיקה הישראלית כשאומנים כמו טונה, נצ'י נץ' ונוספים מספקים אלבומים נהדרים שלא רק מספרים דרכם את סיפורם האישי, אלא מושכים אליהם אנשים דרך מכנות משותפים בכך שהם יוצרים עולם מוזיקלי משלהם דרך אותם אלבומים.

בתור MC לפעמים זה לא קל לעשות את המעבר מראפר רעב שיורה את החרוזים לכל עבר ומוכיח שהלשון שלו הכי חדה והעט שלו הכי חריף, לאומן ומוזיקאי ישראלי שעובד לאט ובחוכמה על מנת לספק לקהל שלו שירים בפני עצמם בעלי נושא ומטרה שמשלבים באלגנטיות את היכולת הטכנית הליריקלית שלהם עם מוזיקליות מחוננת.

אורטגה הוא אחד מהם. מי שמכיר אותו כראפר יודע שהוא לא פרייאר בכלל. עוד מתקופתו כחבר בP.R Troopers סומן או-טי-ג׳י (OTGׂ) כראפר מבריק עם פאנצ׳ים מלוכלכים ושורות שעפות לך מעל הראש. שורות שעוטפות קטעים שלמים בנושאים מסויימים ומעבירות מסרים, מאשר לתת סתם עוד שיר אגו עם לקסיקון מגוון. דרך מיקסטייפים שהוגדרו כקלאסיקות ראפ ישראליות כמו ״ממשיכים לבעוט״ שמשתף פעולה עם פלד ו-״4:47״ ששילב שם פעולה בכמה שירים עם מפיק העל בורגור, הצליח אורטגה לחדור אל לב הסצינה ולמקם את עצמו כראפר שמציב רף גבוהה מבחינת פלואו, הגשה ותוכן ליריקלי.

בינואר השנה הוציא או-טי את אלבום הסולו המסחרי הראשון שלו ״החיים על פי אורטגה״, שקיבל סך הכל ביקורות לא רעות בכלל. אך עם 10 רצועות בלבד ואלבום שעומד על חצי שעה, זה לא הרגיש מספיק. אורטגה הוא הראפר הישראלי הראשון שעושה לנו ״ביונסה״ ומנחית עלינו אלבום משום מקום שמלווה ביחד עם מופע השקה בבארבי.

וזה לא סתם אלבום, זהו פרק ב׳, חלקו ה-2 וההרבה יותר אישי של ״החיים על פי אורטגה״, בו או-טי לוקח אותנו ביחד איתו אל העבר, אל ההתחלה. הוא נוגע בסיפורים שלא נגע עד כה בשיריו, ופותח לנו את הדלת לאיך התעצב כבן אדם.

בשיר 'חמש שנים קדימה' אורטגה עומד בצומת דרכים: בבית הראשון הוא מביט 5 שנים אל העתיד ומכוון למקום שבו הוא רוצה להיות בחיים – ראפר עצמאי שמסודר כלכלית ומנהל את עצמו; ובבית השני הוא מסתכל 5 שנים אחורה (או דווקא אל ההווה?) ומדבר על הקושי של היום יום –  לעבור לגור לבד, לימודים לקראת התואר ועבודה בתור יחצ״ן מסיבות.

ב'כוס אמא של כולם' (הפקה נהדרת של פורמן), נכנס אורטגה ברבאק בסביבה שלו ועל איך גדל בבית טוב ומבוסס אך לא נתן לזה להשפיע על עצמאות הקריירה שלו. ההורים שלו עבדו קשה על מנת להגיע לאן שהגיעו עם עצמם, ואורטגה מתכוון לעשות בדיוק את אותו הדבר, והוא לא מתנצל על זה כלל: ״אני נולדתי עם כפית זהב בפה / אני לא עומד להתנצל שאבא שלי עבד קשה […] עבודה קשה ורוח בן אדם תהיה בטוח / זו רק המנה הראשונה חכו אל הקינוח״. בהמשך השיר הוא מוכיח ליריקלית למה המעמד של אחד הראפרים הטובים בארץ מגיע לו כשאפילו זורק עקיצה אל רצף השורות המוכרות ביותר של סאבלימינל מהקלאסיקה שלו 'הפינאלי': ״אלון מזרחי הקריירה ממריאה כמו אווירון / אז שכולם ייפלו אני אהיה כאן אחרון (או-טי קראק!) / מרו-מרו נאמבר וואן אי׳ציבאן / אנ׳לא בזרם של כולם אני בכרם של תימן / OTG ההגדרה של מי זה נייס״.

אך שוב, כמו בפרק א׳, גם החלק השני בפרוייקט עומד על כ-30 דקות ל-11 שירים, וקשה לי כמאזין באמת להרגיש מי הבן אדם שבאמת עומד מולי – הכל חולף כל כך מהר. רוב, אם לא כל השירים באלבום מורכבים מבית-פזמון-בית-פזמון שמשאירים אותי עדיין רעב בסוף כל שיר ואני לא מרגיש שהמעגל של נושא השיר באמת נסגר. בשיר הסוגר של האלבום 'הלאה', אורטגה מעביר וורסים מרגשים בהם, מול כולנו, הוא מדרבן את עצמו ואותנו ״להמשיך הלאה״ ולהוכיח כמה כולנו דומים עם הקשיים והפחדים היום-יומיים, ויוצר מין שיר סיכום. אך מבנה השיר גורם לי לחוסר סיפוק שבאמת למדתי משהו מחווית ההאזנה לאלבום.

מעבר לכך, המוזיקליות של האלבום נורא ניטרלית וחסרת אופי ברובה. פירוק אקורדים על גיטרה עם קצת פסנתר ותופים זה מגניב, אבל זה מאוד בסיסי. היוצאים מן הכלל הם 'איצ׳יבאן', שהוא ללא ספק השיר הטוב ביותר באלבום מכיוון שהוא משלב השפעות של הביסטי-בויז עם סמפול ווקאלי של זמר הרגאיי סילברדון, ואותו שילוב יוצר צליל ישראלי שאני באופן אישי לא שמעתי עד כה; ו'באדמאן', שמזכיר לי וויב של פיוצ׳ר – באונס בקטע המעבר שלו כש-SayItAintSo נכנס עם השורה ״Oh I'm a billionaire" על רקע אקורדים של פסנתר שלאט לאט נבנים לפטרן קופצני שאליו מתווספים תופי 808 עם באס מלוכלך. אך מעבר לכך, ׳החבר׳ה הטובים׳ ו-׳המוזיקה איתי׳, לדוגמה, יושבים באותו מקבץ מוזיקלי והם השירים שלדעתי הכי פחות תואמים לסטייל של אורטגה. בנוסף, בחירת הזמרים לפזמוני האלבום (מעבר לחבריו ב׳קבינט׳ שעשו אחלה של עבודה) יכלה להיות הרבה יותר טובה.

וכמו שהאלבום רץ נורא מהר, ככה חסר לי בו הרגש. הכל מרגיש לי טכני מדי וקופץ לי מהר מאוד. הנפילה המכוונת מהקצב בפזמון של 'כל יום', שמארח את כהן@מושון, מורידה לי מאוד מאופיו של השיר, ומרגיש כמו נסיון מפוספס להשמיע משהו מאתגר. או השיר 'החבר׳ה הטובים', שמסתמן כמו החלק השני והעמוק יותר של 'עד הקצה' מפרק א׳; שיר באווירה טובה וחסרת אכפתיות בידיעה שאתה יושב עם החברים הכי טובים בעולם אז כל מה שקורה מסביב מתגמד. אורטגה מספר כאן בנגיעה על הקושי של אחרי הניתוח וההרגשה של ההגבלה הפיזית שחונקת, ועל איך שפלד עזר לו מאוד בשלב הזה של החיים: ״פילה-פי אמר שהכל יהיה בסדר, לקח על עצמו המון אני לקחתי נשימה / כמה חודשים אחרי זה שנינו בטירוף כמו שהיינו ילדים ביחד שוב על הבמה״. במקום באמת לספר את הסיפור של ״הנפילה והחזרה״, או-טי מעגל פינות ונוגע בעיקר. אני באמת סקרן להבין מה קרה בין הרגעים שבו הוא ״לקח נשימה״ עד לחזרה שלו לבמה עם פלד. הוא עסוק בלהציג סיפור, במקום לספר אותו.

תמיד יש לאן לשאוף, תמיד יש מה לשפר ולאן להתקדם. אורטגה הוא דוגמה מושלמת לאומן שלא מפסיק להתפתח, לשפצר, לנסות ולקחת סיכונים ועל כך יש לי אין סוף הערכה אליו. רואים ושומעים שהוא אוהב את מה שהוא עושה והתשוקה שלו להיפ הופ היא אינסופית. ״החיים על פי אורטגה״ בשלמותו, גם פרק א׳ וגם ב׳ הם תחילת המעבר של אורטגה מראפר ליריקלי לאומן היפ הופ. המעבר הזה הוא לא פשוט כלל והתהליך הנ"ל יכול להיות מבלבל ומסובך. אני בטוח שאורטגה ימשיך לעשות את המוזיקה שלו ויהיה מעורב בכל פרט קטן בתהליך העשייה וזה מה שיהפוך אותו, עם הזמן, לאחד הגדולים שהכרנו בארצנו הקטנה.