בחורות בגילנו

תל אביב זו עיר בעייתית. מלבד הלבטים שכל עיר גדולה ובוהמית חווה, תל אביב מתאפיינת בכך שהדברים בה תמיד מסובכים יותר, קשים יותר, יקרים יותר ו… מנוכרים יותר. כן, אין מה לעשות – העיר הפכה מעיר של חברמנים משוחררי צבא, לעיר של סצינות, טייקונים ותתי תרבויות שעתידן לחלוף עוד לפני שהספיקו לצאת מהעיר עצמה. הרחובות סואנים, האנשים צועקים, מתעלמים. כל אחד מתייחס לעצמו בתור האינדיבידואל הגדול ברחובות העיר, כאישיות בלתי ניתנת להחלפה בעיר שכולה מלאה ב״ייחוד״, בעוד שהקור האורבני האופף אותה עולה מעבר לכל דמיון.

אבל, לעיתים, יש בה גם שלווה. התרבות בעיר אינה עוצרת, וניתן לומר בבטחון שבתל אביב נמצאים כמה מהאירועים הכי מיוחדים שלכל שוחר תרבות יצא לחוות. מלבד היופי הבלתי נדלה שלה, היא גם משתייכת לאותן ערים מיוחדות שבכל טיול שלך לאורך רחובותיה, תסיים במקום מקסים שלא הכרת. בנוסף, היא מציגה מגוון רחב של אנשים, רעיונות וצבעים, ונותנת מקום התבטאות לכל אחד מאלו, לטוב ולרע.

ככה זה עם ערים גדולות, הן תמיד תהיינה מורכבות מיחסי אהבה-שנאה. את אותם יחסים תיאר נתן אלתרמן במדויק בשירו, ׳גן מאיר בתל אביב׳ – ״אשר יש בה קצת עצב ובכי, אבל יש בה גם משהו נחת״.

השסע התל אביבי הוא משהו שיותם אבני חי איתו יום יום. בתור דיג׳יי חסיד אלקטרוניקה וכתב תרבות, הוא עשה הכל – פתח מועדון, סגר מועדון, ואפילו נחתם בחו״ל. עכשיו, לצד האהבה הגדולה שלו למוזיקה האלקטרונית, החליט לבטא את אהבתו להיפ הופ עם אלבומו החדש בתור ראפר, ׳בחורות בגילנו׳, בהפקתו של אורי שוחט.

‘בחורות בגילנו’ התגבש להיות אלבום אחרי ההייפ שנוצר סביב הסינגל הנושא את שמו, אשר יצא לפני קצת פחות משנה. בסינגל, אבני תיאר בפורטרוט את חייה של תל אביבית צעירה ומסוימת בחייו, עם רפרנסים למקומות טרנדיים (״כולי עלמא״) וסלבריטאים מקומיים (״ניצן חורש״). ובנוסף, מפנה אותנו אל הריקנות שבמישור הסמוי בחייה, למרות האושר הגלוי (״איזה כיף לך וסבבה, שאת כזאתי בת 20״), תוך שהוא מבהיר – ״לא באתי להטיף לך או להרגיש מבוגר/ אבל יום יבוא תקומי, תגלי שמאוחר״. כל זאת לצד ביט עם סמפול סול מפולטר ונוגה מצידו של שוחט.

עקב התיאורים הבוטים שנוגעים בסקס וסמים, ועקב הכנות הבלתי מתפשרת שנגלית בו – הסינגל עשה רעש ברחבי העיר. מחד, היו כאלה שהתפעלו מהגישה הישירה והאמיצה בה נקט אבני, ומאידך, היו כאלה שטענו כי עודד תרבות אונס. כתוצאה מכך, החליט אבני לפרוש את משנתו על פני אלבום שלם, שבו הוא לוקח אותנו לאופל האמיתי של ״העיר המכוערת ביותר בגוש דן״: האופל של אלנבי הנרקומנית אחרי 2 בלילה, של האורות העמומים לאורך העלייה, של המונית בדרך הביתה אחרי בילוי רע.

עוד בשיר הפותח, ״רוטשילד 6״, מוצגת האמת מאחורי החיוך והפוליטיקה שרצה בראש. הכל סבבה, הכל בחיוכים. הרשימות למועדונים, לחיצות הידיים עם השותפים; אבל אחרי הבעיטה הקטנטנה הזאת, אנחנו פונים לאמת שבדברים. ב"תרבות עונש" אומר אבני ״נכה רגשית, אפוס כוחות, רדום שכלית בסתר/ אם מסתכלים בחוץ – וואלה הכל נראה בסדר״. שורה כה פשוטה, שמתארת כמעט במדויק את ההווי שלנו כתושבי תל אביב, את סערת המוחות שמתחוללת לנו בראש, ואיך שאנחנו בכזאתי קלות דעת מעיפים אותה מאיתנו, כהרגל מגונה.

למרות מודעותו העצמית והסביבתית, אבני מצטייר כבחור תל אביבי טיפוסי. אחד שמתקלט, מעשן, מזיין, וחוזר חלילה. יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, באותה ריקנות סתמית. אף על פי שמוזיקה היא הדבר המאזן אותו ביותר (״מגיל 12 עד עכשיו אני נשוי לאוזניות״), המעגל החלול של הסמים והנשים הוא זה שמושרש אצלו בחיי היומיום. ועל כן, לאורך האלבום, אלו הם המוטיבים המרכזיים שבאמצעותם הוא מציג תמונה עגומה על חייו ועל תל אביב.

באמצעות הסמים הסובבים את חייו, אבני מתאים את הקונספט המוזיקלי והליריקלי של כל שיר ושיר, בהתאם לכל סם וההשפעות שלו. לדוגמא, קוקאין הוא הסם המרכזי ב״תרבות עונש״, שנותן אווירה קשוחה ומלאת טסטוסטרון, עם משפטים כמו ״בואי קומי ותלכי מותק, את לא מאיימת/ את בול כמו ההיא, את ממש לא משתלבת״; לעומת וויד וריטלין שמוצגים ב״שנקר״, שם אנחנו מקבלים את אבני הפגיע והקנאי, ואפילו אפשר לומר, השביר – ״אבל היום ברור, נפל דבר/ עמוק לבור״. לאורך האלבום, הסמים הם העדשות המרכזות ביותר של אבני על האווירה בשיריו.

מבחינת הנשים, רוב האלבום מוצג כדיאלוגים עם נשים שונות בחייו של אבני, שמוציאים אותו מיזוגן מאוד. ב״יעל״, הוא מבקר בחורה גולד דיגרית ושטחית (״יש מחיר גם לכוס הזה – בן 4 ספרות לפחות״), בעוד ש״אין עתיד בלילה״ מתפקד כהמנון הערב הלא יוצלח, כמו ״יום שישי חזר״ של מתי כספי – רק בגרסה הקרה והגסה של 2016. כנראה שהחווייה המינית המשתמעת כטראומה הרסנית בחייו המתוארת ב״שעון קיץ״, היא זאת שהובילה אותו לחוסר תקווה דטרמיניסטי במין הנשי.

אך לעיתים, שני העולמות נפגשים, ונותנים הרמוניה יוצאת מן הכלל. ״ורידים בולטים״ הוא מושג הנשמע פעמיים לאורך האלבום, האחד בהקשר של סמים (״כמה נפלא ויפה לה הורידים הבולטים״) והאחד בהקשר של רגשות (״זה לא חיבוק זה חנק, כשהוא מניח עליה יד/ כמו ורידים בולטים בהנחת תפילין, על חילוני מבוהל״). כמו כן, ב״רצועה ללא שם״ המורבידי, מתארחת ידידתו של אבני בכדי לדבר על השפעות הוויד כחרב פיפיות, שלצד הכיף והחשיבה הצדדית שהוא יוצר, הוא מעודד חרדות ופרנויה. מלבד הסימבוליות בהיותה האירוח היחיד באלבום, אנו מקבלים כנות פגיעה ונדירה ביופיה; ואם נוריד מאבני את המסיכות, העשן וההזיות – נישאר רק עם הפחד המוצג בדבריה.

מבחינה מוזיקלית, אנחנו מקבלים את אורי שוחט המהוקצע, עם ביטים שמנים ומהודקים. רוב הביטים בנויים מ-808s מהונדסים היטב עם מלודיה אפלולית ותזזיתית. לעיתים אותה מהוקצעות גוררת עימה נורמטיביות מסוימת, אך השירים המרגשים הם אלו שעושים את ההבדל, ונותנים לנו מבט מרענן לאישיותו השבורה של אבני. כמו שיר הסיום עם השמחה המלודית המוצגת בו, או ״ברלין זה דרעק״, שם שוחט יצא שובב במיוחד בכך שסימפל קטע יפהפה של סופיאן סטיבנס.

כמו כן, יכולותיו של אבני כראפר שנויות במחלוקת. מצד אחד, אבני זורק לא מעט פנינים ליריקליות וחריזה חריפה (״זה הדאון הכי נעים, כי מה שמרדים סוסים/ מתאים למפרשים של מפליגים אמיצים״), אך מצד שני, מספר משפטים בלתי נסלחים (״חברה של וואפה, תני לי לחפש מטען ל-4״) הם אלו שלעיתים מורידים מעומק התוכן שמציג. ניכר כי אבני הוא ראפר מתחיל, וכישוריו כראפר, מבחינת הפלואו, גישה והגשה, עוד לא התגבשו לזהות משל עצמן, ושיש עוד הרבה עבודה בטיפוחן.

"בחורות בגילנו״ הוא אלבום מיוחד, שמבקר צד בעיר שמעטים מתייחסים אליו. אותו צד שנותן לעיר את התסבוך המיוחד שלה, ומאזן את הילתה. האם זו הזווית שאיתה נכנס מהקרירות של האלקטרוניקה, או היותו שחקן חדש וזר בסצינה מקובעת וסגורה? אין לדעת, איך אין זה משנה – מדובר באלבום שמעז לדבר ולתקוף דברים אחרת. למרות שהוא חדש במשחק, אבני הבין היפ הופ יותר ממיטב האומנים בסצינה. גם אם לאלבום לא יהיו חיי מדף ארוכים, נוכל רק לקוות כי יעורר גל חדש של ראפרים שיעזו לתקוף את המציאות שלהם בנחישות.