5 שנים, 5 אלבומים – Old של דני בראון
עם כל פרויקט חדש, מזהיר הראפר הדטרויטי דני בראון את מאזיניו שהכל הולך להיות רק יותר גרוע. זאת ניתן לחוות ע"י שמיעה משורשרת כרונולוגית של אלבומיו, במסע המתחיל בפרויקט הלא חף מעגמומיות The Hybrid, וצולל במדרגות לולייניות לבריכות תת קרקעיות של דיכאוניות ושימוש יתר במיני סמים, ומסתיים בינתיים על לשונה של מקטרת מת' בדמות Atrocity Exhibition.
אך נתמקד נא בעיקר, Old, אלבומו השלישי של דני בראון אשר ראה אור לפני, הפתעה-הפתעה, חמש שנים. אולד הוא פסקול חיים מוכתם באלכוהול, אבקות ממכרות, ונתזי מוח קדחתני. דני חי כמו רוקסטאר, ולא מן הנמנע שגם יסיים את חייו כאחד – וזאת הוא גם מעביר ושר שהיעד היחיד לחייו הבלתי יציבים ונפשו הדואבת הוא ארון קבורה סביב גוף צעיר.
מי אלו מכם אשר מודעים ולו במקצת על המצב החברתי-כלכלי בדטרויט, יודע שזו הפינה החשוכה של ארצות הברית – מכוסה בזפת דביקה ושתן יבש. ועל זה בדיוק דני מראפרפ. מה שמייחד אותו זו ההפקה אשר לדבריו של דני עצמו שואבת בכבודות את האסתטיקה מהאלבום Kid A של רדיוהד – אכן מקור השראה מפתיע למדי ל"מוזיקת גטו". דני, וכך גם הראפרים שהזמין לשתתף באולד, מצטיין להעביר עצמו על ביטים אקסצנטריים – ולכן ההפקה כה דינאמית. דני מנסה כל הזמן להעלות על ציפיותיו של המאזין ומשלב בווירטואוזיות בין אבני הבניין של הפקות היפ-הופ, לאלקטרוניקה אקספרימנטלית. ולמרות שנראה כי הדגש באלבום זה נעשה דווקא בגיזרת ההפקה, הליריקה חושפת ומרגשת (אותי לפחות) יותר מאי פעם. ניקח לדוגמא באר מהרצועה 'Torture' – ביט בום באפי לרקע סימפול שירת מקהלה, המדבר על כל החרא והסיוטים שראה במו עיניו כילד הגדל בדטרויט. וזהו זכרון מדודו:
“Was like fucking seven years old when I first seen a fiend try to light a rock off the stove,
Damn near burned his top lip off, so my mind ticked off”.
ומעבר לרטרוספקטיבה ועצבות נוסטלגית, מפגין דני גם התפתחות נפשית, קבלה, והשלמה עם עול הבדידות שבקיומו האנושי. בשיר הלפני האחרון, 'Kush Coma', בו מפציע גם אייסאפ רוקי – מובא ה"מוסר" של האלבום כולו. בשיר עצמו דני ורוקי מחליפים שורות המדברות על איך הם מאבדים עצמם לסמים – אשר סוג של מהווים את האנטגוניסט בטקסט, ושאחרי כל הזמן הזה צריך להפסיק להיגרר מהתמכרות אחת לשניה, לחדול בשעשועים חסרי מטרה עם עלמות חן זרות, ופשוט להיות בגפך עם קומיקס טוב וחתול שנותן לך ללטף אותו.
המוזיקה של דני בראון היא אסקפיסטית, היא תולדה של ניסיון חיים מזוויע ואורח חיים פזיז, ובאולד כל הזוהמה הזו נלכדת לכדי אפלה כעורה בתוכן, ומסתכמת ביצירת אמנות יפהפייה וקלאסיקה מוזיקלית.
בפרק הבא: Long.Live.A$AP של אייסאפ רוקי.
השאר תגובה