משיח, משיח משיח: מבט לאחור על Black Messiah
שנתיים עברו מאז שיצא Black Messiah, אלבום הקאמבק המופתי של D'Angelo.
שנתיים, תקופה קצת מעפנה אם להודות באמת, כזו שלא מתעכבים עליה בדרך כלל. לא מספר עגול וסקסי ששווה התייחסות כמו 5 או 10. הוא אפילו לא מספיק גדול וסימבולי כמו 12 או 13, שהוותק שלהם נותן פרספקטיבה למידת ההשפעה של היצירה. שנתיים זה סתם מספר קטן וסתמי שרוב האלבומים לא יזכו לאזכור האירוע.
אך כאן המקרה שונה, כי Black Messiah הוא לא אלבום רגיל, ובטח שלא "רוב האלבומים". יש באלבום מספיק סקסיות שתפצה על המספר הלא אטרקטיבי, והשנתיים המועטות שלו השפיעו בצורה כה ניכרת על ההמשך שזה יהיה פשע לא לציין זאת.
כאמור, Black Messiah הינו אלבום קאמבק. 14 שנים עברו מאז אלבומו הקודם של ד׳אנג׳לו – Voodoo – אלבום שהוכתר עם השנים כיצירת מופת והיה מהבולטים בעשור הקודם ובז'אנר הנאו סול בכלל.
14 השנים שמפרידות בין שני האלבומים לא היו קלות לד׳אנג׳לו, שלאחר הוצאת Voodoo עבר מספר אירועים שדרדרו את מצבו הנפשי, והביאו להיעלמות הארוכה שלו. הכל התחיל בהצלחה הגדולה שחווה בפתאומיות כתוצאה מ-Voodoo, הן הביקורתית והן המסחרית, שעימה התקשה להתמודד. נוסף על כך, בגלל חיצוניותו המרשימה הפך מהרה לסמל המין של התקופה, כאשר חלק גדול מקהל מעריציו התעניין יותר בגופו מאשר במוזיקה – דבר שמאוד תסכל אותו. ד׳אנגלו לא ידע להתמודד עם השינוי הדרסטי בחייו, מה שהוביל להתמכרותו לאלכוהול והימנעות לצאת מביתו. במקביל חווה מוות של חבר קרוב ופרידה מבת זוגתו ד׳אז, שאלו החמירו את מצבו באופן חריף עוד יותר. אירועים אלו הובילו לדיכאון קליני שליווה אותו מספר שנים, מהם הצליח לצאת רק לאחר התערבות חיצונית במוסד מסייע בארגנטינה.
התקופה הזאת חשובה בהקשר של Black Messiah: היא מקבלת התייחסות ברורה בליריקה של השירים, ומורגשת בהתפרצות האנרגטית שעולה מבעד לצלילים.
ההאזנה לאלבום היא אינטנסיבית, ואפילו מעט מעיקה בפעמים הראשונות. לא מדובר באלבום קליל ששמים ברקע בשביל אווירה, הוא דורש התעמקות וריכוז מהמאזין. בכך הוא מאוד שונה מ-Voodoo שהוא אחד מאלבומי האווירה הטובים ביותר ששמעתי.
מתחילת האלבום ועד סופו, Black Messiah מתפקד כסכר ענקי שבדיוק נפרץ בפתאומיות – וזרימת המים הגועשת שוטפת את כל מה שבדרכה. השיר הפותח, 'Ain't That Easy', משמש כיריית הפתיחה של האלבום – מטאפורית ומילולית. לאחר 17 שניות של רעש מעומעם לא מובן בתחילת השיר, ריף גיטרת הבאס נכנס והולם באוזניים שמקבלות ירייה של אנרגטיות המפעימה את הלב ומקצרת את הנשימה. הסאונד כל כך חנוק ולוחץ, ועם זאת – פ׳אנקי להחריד. השירה של ד׳אנג׳לו כועסת ועמוקה, אך גם חלקלקה ומלטפת. קשה מאוד להישאר אדישים לצלילים המשונים הללו.
החיבור החזק והעמוק לשורשי המוזיקה השחורה שהאלבום מביא עמו בולט מאוד. יהיה שגוי לקטלג את האלבום כ"נאו סול" האופייני לד׳אנג׳לו, כי Black Messiah משמש כמחווה לכלל גיבורי המוזיקה השחורה לדורותיה, החל מהגיטרה הרועשת של ג'ימי הנדריקס, דרך השירה האמוציונלית של פרינס ועד ללהטוטי הסקסופון של ג׳ון קולטריין. כל זה מתלכד יחדיו לתצוגה פראית, משוחררת ואפילו נסיונית. החיבור העמוק למוזיקה השחורה בולט בכל תו, כלי או מילה שמופיעים כאן, כשד׳אנגלו משתמש באלמנטים בהצלחה יוצאת דופן תוך שמירה על ה-DNA המוכר והאהוב שלו, שמלכד את הרבגוניות הזאת לכדי יצירה שלמה ובועטת.
לצד אותה מוזיקליות מורטת עצבים, ד׳אנג׳לו אינו שוכח גם לספק הפוגות קלילות יותר אותם הוא שוזר במהלך האלבום בכדי להדגיש את הגיוון המוזיקלי. דוגמה לכך היא כמובן השיר הגא'זי והממכר 'Suggah Daddy', שאף זכה להוביל את הקדימון של ערוץ 2. עוד דוגמא באה מיד אחרי בשיר 'Really Love', בו הוא שר ברגישות מעודנת על צלילי גיטרה ספרדית מלאת תשוקה. זהו שיר כל כך נעים שהייתי מוכן להשתכשך בין הצלילים האלו לנצח. כשאני שומע אותו, התודעה שלי קופצת לעיירת חוף קטנה בצ'ילה בשעות ערב רגע אחרי שהשקיעה נפוגה – משהו בסגנון של אחד מהספרים של גבריאל גרסיה מארקס.
בנוסף למוזיקליות והאווירה המדוברות, Black Messiah מצליח להתבלט גם בליריקה, שמתקשרת והולכת יחדיו עם המוזיקליות ועם רוח התקופה. ד׳אנג׳לו בצעד אמיץ משלב לכל אורך האלבום את "זעקת האדם השחור" מנקודת מבטו; לפעמים כמילה קטנה מאחורי הקלעים ולפעמים כהצגה המרכזית של השיר. הזעקה הזו אישית, כואבת, ובעלת אג'נדה חזקה. ד׳אנג׳לו אינו מפחד להיזכר ולשלב בטקסטים את סיפורו האישי מהשנים הקשות והדרך הארוכה שעבר כאומן ("So if you're wondering about the shape I'm in/ I hope it ain't my abdomen that you're referring to/ This what I want you to listen to"), לצד אזכור חוסר השוויון והסלידה מהתקשורת שמציתה ומעמיקה את הקרע בין הקהילה האפרו-אמריקאית לשאר החברה בארה״ב ("All we wanted was a chance to talk/ 'Stead we only got outlined in chalk").
השילוב בין ההתייחסות האישית לגלובלית יוצרת תמונה אמינה ומורכבת. בנוסף, העובדה שהאלבום יצא בגל המהומות החריפות שאירעו באמריקה ב-2014 בעקבות מספר אירועי ירי משטרתיים באזרחים שחורים, מסמלת אותו לאחד מפסקולי המחאה.
קשה להתעלם מהדמיון הרב בין המוזיקליות השורשית והטקסטים המורכבים של Black Messiah, לבין כמה מהאלבומים החשובים שיצאו במוזיקה השחורה בשנים שלאחריו, כשהבולט מבניהם הוא כמובן To Pimp a Butterfly של קנדריק למאר.
רבות דובר על האלבום הזה שהוכתר כאחד מהחשובים בהיפ הופ ובכלל.. טראס מרטין – המפיק של קנדריק, ציין את החיבור של To Pimp a Butterfly לד׳אנג׳לו. שני האלבומים מאוד דומים במהותם ומקדשים את אותם הנושאים, מוזיקלית ורעיונית. החיבור החזק לגיבורי המוזיקה השחורה;, האטמוספרה האפלה הבולטת,;הפראות הלא מרוסנת שמולידה גוון כמעט אוונגרדי; והסיפור האישי על הצלחה עם התייחסות גלובלית הם המאפיינים החזקים בשני האלבומים הללו במידה שווה. אפילו העטיפות של האלבומים כמעט זהות, ונראה כי העטיפה של To Pimp a Butterfly נותנת זום אאוט לזאת של Black Messiah.
TPAB הוא רק עוד אחד מאותו גל האלבומים שהגיע בעקבות Black Messiah (וגם החשוב מבניהם), שלאחריו יותר ויותר יוצרים נגעו והתייחסו לאלמנטים שלו, גם במוזיקליות וגם בטקסטים.
עוד נקודה ששווה להתעכב עליה בהקשר זה, היא הפריחה המחודשת של ה-R&B והסול שבאה לאחריו. לאחרונה, יותר ויותר אמני R&B מוציאים אלבומים שאפתניים שמקדמים את הז'אנר מבחינה אבולוציונית ומרימים אותו לגבהים חדשים. Black Messiah הצליח להחזיר למפה את הז'אנר שקצת נעלם בשנים האחרונות. כן, היה את פרנק אושן עם Channel Orange, ואולי גם הוויקנד, אך אלו עשו R&B יותר אלקטרוני, אלטרנטיבי ופופי, שנשמע שונה בתכלית מהסגנון החי והלא מרוסן שדיאנג'לו הביא איתו, סגנון שיותר אופייני עם השורשים של הז'אנר. כשמסתכלים לדוגמה על 2015 ו-2016, קשה להתעלם מהפריחה שה-R&B קטף – אומנותית ופופולרית – עם מספר רב של אלבומים איכותיים שאף זכו להצלחה בזרם המרכזי. כאן אפשר לציין את ההצלחה של אנדרסון פאק, סולנג׳, ביונסה ומיגל, שממשיכים לקדם את הז'אנר אל הציבור הרחב תוך שמירה על מוזיקליות מעניינת וחדשנית. ד׳אנג׳לו נתן את האומץ להרבה יוצרים ללכת רחוק עם הסגנון אמנותית, והחזיר אותו למפה המוזיקלית העכשווית.
אנו מתקדמים לאט לאט לסוף העשור, ומסתמן ש-Black Messiah יהיה אחד החשובים וההכרחיים שיצאו בו. נראה כי ד׳אנג׳לו הצליח לעצב גל של אלבומים גדולים בעלי סגנון משותף ואמירה דומה, במה שנראה כזרם חדש שמתהווה בעשור הזה במוזיקה השחורה ואף שולט בו. Black Messiah הוא בהחלט אלבום מפתח במהפך, הן בגלל איכויותיו כאלבום בפני עצמו, והן בגלל השפעתו על אותם האלבומים הגדולים שיצאו אחריו. סוף דבר, אני שמח לחגוג לו את השנתיים הללו – לשים את התקליט על הפטיפון ביחד עם בקבוק יין אדום טוב ופייסל שמנמן, ולתת למוזיקה למלא אותי כמו שרק אלבומים בודדים יודעים. כבר עכשיו, אפשר להגדירו כקלאסיקה מודרנית.
השאר תגובה