הצמד המוזר: על אאוטקאסט, ג׳ורג׳יה, ואנרגיית היפ הופ
(איור ע״י עומר בן בסט)
החל מעת זו, 'ארמסטרונג', האוניברסיטה הממלכתית בסוואנה, ג'ורג'יה, ארצות הברית של אמריקה, תציע קורס אקדמי עיוני המוקדש לפעילותם של Outkast כחלק מתכנית ללימודי ספרות. מטרתו המוצהרת של הקורס ע"פ הוגהו ד"ר רג'ינה בריידלי, היא להראות כיצד רעיונותיהם של צמד זמרי ההיפ הופ מאטלנטה חלחלו ליצירתם של כותבים וזמרים דרומיים אחרים. דעתי היא כי הבחירה דווקא באאוטקאסט כמושא הנידון לעומק במפגשים הסמסטריאלים של הסטודנטים עם המרצה, מקורה בעובדה כי אאוטקאסט היו בין האמנים הראשונים לעסוק רבות במעמד האישה, בעיקר במדינות הדרום, ביצירותיהם.
יש לומר, בניגוד מוחלט לעמדה המיזוגינית של הגנגסטה ראפ אשר היה הסגנון הכמעט בלעדי במוזיקה השחורה העכשווית אי שם בעומק הצבעוני של שנות ה-90. השיר שמיד קופץ לראש הוא כמובן 'Rosa Parks', מאלבומם השלישי, העוסק בסיפור המפורסם על האישה האפרו-אמריקאית שלפני 62 שנים, בראשון לדצמבר 1955, סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן, כפי שנצטוותה ע"י הנהג.
בזמננו אנו, מוזיקת ראפ מושלת ללא עוררין במצעדי להיטים ואופנת רחוב, ותוך כדי, גופי פרסום מזהמים כל פיסה פנויה מיריעת הז'אנר בקידום ושיווק אי-אילו מוצרים. בין אם אלכוהול, הנעלה או מאדים ניידים לצמחייה יבשה. יחד עם כל זאת, מגיעה גם השפעה כבירה של התעשייה על אורח חייהם של מעריצים נלהבים, הנושאים עיניים בורקות לאליליהם עטופי הטרנינגים במחירים מופקעים; הם לומדים על העולם דרך אלבומים, קליפים, אינסטגרמים וטוויטרים. עולמם נופל וקם על מילה, כתובה או נאמרת, של אמניהם האהובים; ופעמים רבות, בניגוד לדעה הרווחת, גיבורי התרבות החדשים הללו, חסרי מושג ואבודים בעצמם בדיוק כמו מאזיניהם בני התמותה.
מהתבטאות תרבותית אשר הפציעה בשנות ה-70 במסיבות בלוק בברונקס, תרבות ההיפ הופ הפכה מהר מאוד לפנומנה חברתית אשר כילתה מוחותיהם ונשמותיהם הצעירות של דורות. חשוב לזכור על מה הושתת ההיפ-הופ בתחילת דרכו, ארבעה אלמנטים היוו את יסודות נפשו: ראפינג – אשר הינו צאצא המיזוג הטמא בין הבלוז מהדלתא והסקא מהקריבים, שלימים הפך לרגאיי; סקראצ'ינג – טכניקת מניפולציה בתקליטי ויניל אשר התפתחה בדיוק ובמקביל עם הנגשת טכנולוגיית הסימפול ומכונות המקצבים לציבור הרחב; ברייקדאנס – אשר בעיניי מהווה האינטרפרטציה המודרנית לקפוארה; והאהוב עליי, גרפיטי – אמנות הביבים אשר בלתי נמנעת בערי-על בדיוק כמו עכברושים, חסרי בית וריח חמצמץ של שתנן.
ארבעת האלמנטים הללו הם בדיוק מה שמבדיל את ההיפ הופ מכל ז'אנר מוזיקלי אחר; הוא ערכת גידול וטיפוח מקיפה, המספקת מענה ומפלט לכל צורת התבטאות שהיא – לירית, מוזיקלית, פיזית ופלסטית. אלו לא רק הצלילים – אלא התזוזה, הריקודים, הסלנג והשפה בה מדברים, הטקסטיל אותו בוחרים לכסות גופם מפני החוץ של החוסר הבנה, אי-קבלה ורגשות טובעניות.
הגשתם הראשונה של אאוטקאסט למגרש ההיפ-הופ היה אלבומם Sothernplaylistcadillacmuzik, אשר רקחו עוד בהיותם נערים בני 19, בשנת 1994. כתוצאה, האלבום משלב סלנג רחוב מקומי, דן בעיקר בקשיי התבגרות ומתאר את חייהם העירוניים של צעירים אפרו-אמריקאיים בדרום השופע דעות "מיושנות". בעת בה ההיפ הופ הדרומי בארצות הברית נתפס כבן דוד המפגר של האיסט והווסט, שחרור האלבום לאוויר העולם הציע חלופה מרעננת, הן רעיונית והן יצירתית, לעולם הראפ הבינארי של הפקות אשר התחלקו בין שתי הסצינות השולטות – ניו יורק ולוס אנג'לס. במידת מה, ניתן לראות בכך את השבת אמינותו המוזיקלית של הדרום, אשר בעיניי רבים נחשב לעריסת המוזיקה השחורה ביבשת וזאת בזכות הבלוז מהדלתא של המיסיסיפי ("מוזיקת השטן" אשר צמחה מהעוני והדיכוי של צאצאי העבדים הראשונים שהובאו מאפריקה החל משנות ה-20 של המאה ה-17).
התרחשות זו מאוד ציורית: כנגד הבריונות של החופים המערבי והמזרחי, הרים ראשו הדרום – ופצח פיו עם מסרים ליברליים, רגישים ואופטימיים, ולקח להם את הכדור. בחלוקת פרסי Source בשנה העוקבת, 1995, זכו אאוטקאסט בפרס הפנים החדשות של השנה. (הערת צד – The Source הינו מגזין היפ-הופ אשר הוקם ב-1988, ומ-1991 ערך טקס חלוקת פרסים לאמנים בעבור הישגים בסצינת ההיפ הופ). האירועים באותו הערב עוד יהדהדו שנים רבות בז'אנר – האסופה של השמות הכי גדולים בראפ אי פעם ניפחה את היחסים הרעועים בין האיסט לווסט ליריבות של ממש, ובסופו של דבר – למלחמה; בעוד שברקע, עלה אנדרה 3000 בן ה-20 לצלילי קריאות בוז לקבל את פרסו, והכריז מהדוכן – "The south has something to say".
בעושם זאת, חצבו אאוטקאסט את השביל למרבית, אם לא כל, אמני ההיפ הופ הדרומיים שעקבו אחריהם למעגל הרלוונטיות של הז'אנר. מה שהכי מרשים הוא החן והעדינות בה עשו זאת: הם נשארו נאמנים לעצמם ולא התפתו ליפול להעמדת פנים גברתנית וניפוח חזה בבוני כמו אחיהם על החופים. בשיר ׳Git Up, Git Out׳ מאותו אלבום מכונן, מפגינים אאוטקאסט את גישתם ההייפר-לירית, מודעת וחסר יומרות. רוח דבריהם בעלת מסר מדהים בפשטותו וחיוביותו – בשיר הם קוראים לצעירים להפסיק לבזבז עצמם על סמים קלים ורביצה מטמטמת, להשקיע בלימודים ולעשות דבר מה עם עצמם. ספק אם חלמו או דמיינו, ש-20 שנים מאוחר יותר, יוגשו רעיונותיהם, כקורס אקדמי במוסד להשכלה גבוהה.
בדומה לאסכולה פילוסופית, היפ הופ הינו ניסיון תמים לעצב ולהגדיר את העולם לכדי מדיום אותו ניתן להעביר לתבונות זרות. לגרום לעיניים שצופות בך לראות לנגדיהן את עצמך העירום והמזוקק, נטול כובע מצחייה של חברות ששמן מתחיל באות S. ישנו מאמץ כביר לחשוף אמיתות, מהויות וממשויות. שכן, ראפרים מדברים אליי ועליי – מתארים אותי, סביבתי, ובמילותיהם אני מוצא את הניסוח המושלם למה שעל ליבי.
שרשראות זהב קובניות, שיניים מצופות יהלומים, רכבים חלליים ורבע מיליון דולר לוורס אינם אלא הקיר המסנוור של הז'אנר המסנן את אלו העצלים מדי לברור דרך הרפש השוצף במדיה האינטרנטית, ולזקק את הסיפורים. סיפורים שמעניינים אותי, מרימים לי את עפעפיים ומשנים תודעתי.
כל אלבום הינו סמינר בתורת ההכרה, כל שיר – ביטוי סוני של האתיקה. אף אחד לא באמת צריך קורס המסביר למה מוזיקה טובה או משפיעה, תנו לה לחרוך בבשרכם בזכות עצמה גרידא. אין צורך בארגומנטים מנומקים וטרחניים, הסתובבו חופשי ושמעו לצלילים מתוקים באוזניכם. אל תלמדו על החיים – חיו אותם.
השאר תגובה