טלפנו לכולם: נוניים מגיעה לישראל
שיקאגו היא עיר מיוחדת. עיר של אלימות ואהבה, גאווה ובגידה, מין איטיות נורא מהירה. מתוך המלחמה של הראפרים משייראק (Chi-Raq, כינוי לעיר שמשלב בין שיקאגו ועיראק בגלל האלימות האינסופית ברחובות) ב-2012 (ביניהם צ׳יף קיף, ליל דירק ופרדו סנטנה), עלתה בשורת מוזיקת הדריל האלימה אל המיינסטרים האינטרנטי. בנוסף, התגלה גל של ראפרים צעירים, נבונים, עם תודעה לעיר ולעצמם, שהביאו איתם צבעים חדשים ומרתקים שמייצגים את שיקאגו, ולאו דווקא את שייראק האלימה.
אני כמובן מדבר בין היתר על צ׳אנס הראפר, ו-וויק מנסה, ילדי המתנ״ס עם הראש היצירתי שמושפעים מג׳אז, קצת וויד והרבה תובנות רחוב דרך חלון הבית.
בזמן שצ׳אנס הגיע למעמד סופר-סטאר אמריקאי ו-וויק מנסה… מתנקה מסמים בטח, אט אט אנו רואים כיצד אותם הראפרים עם השמות המוזרים, שהיו רק שחקני חיזוק במיקסטייפים הקודמים של השניים, מקבלים סוף-סוף את החשיפה המיועדת להם בתור ראפרים עצמאיים.
קחו בתור דוגמה את Towkio (בעבר Towkio Shawn) וג׳ואי פרפ, מהקרו SAVEMONEY שבלטו בצורה שונה בשנתיים האחרונות, שנה שעברה towkio עם המיקסטייפ המצוין .wav theory, והשנה ג׳ואי פרפ עם המיקסטייפ iiidrop.
ואיפשהו… בפינה של הרחוב, עם חולצה ורודה ונעלי טניס, יושבת לה על נדנדה ומקשיבה לקולות הציפורים גברת Noname Gypsy הצעירה.
השם שלה מצלצל מוכר בגלל מספר לא מוגבל של פיצ'רים מרשימים אצל ראפרים משיקאגו, הידוע שבהם הוא כמובן Lost, מהמיקסטייפ השני והמוכר ביותר של צ׳אנס, Acid Rap. העבר האומנותי שלה הגיע בכלל מספוקן-וורד, אך צורת ההתבטאות שלה על ביטים כלכך מושכת את האוזן ומרתקת, שכל מה שנרצה לעשות אחרי שנשמע אותה זה להמשיך לשמוע אותה.
באוגוסט היא הוציאה את הפרויקט הראשון שלה, Telefone, וסופסוף זכתה לעמוד באור הזרקורים, לאחר עיכוב ארוך של כמעט שנתיים. אישית, נשבע לכם שבאמת התאהבתי. מצאתי את עצמי נכנס לאלבום במחשבה של ״יאללה נו כולה 35 דקות אלבום״ ויצאתי ממנו ב״פאק למה רק 35 דקות?״.
אין גסויות ודימויים פורנוגרפיים שעולים בראש כמו שאר הראפריות (מיסי אליוט, פוקסי בראון) ואין שידור סקסיות ריק מתוכן כמו שאר הכוכבות שתופסות תאוצה (ריאהנה, ניקי מינאז' או ליל קים בעברה). נוניים מדברת על מציאות כואבת מעיני ילדה שמתביישת שהיא היחידה שרואה את התמונה האמיתית והכואבת ומצליחה ליצר לעצמה אופטימיות בין כל סובביה שמתפלשים בבוץ של שיראק.
Telefone הוא פרויקט של נוסטלגיה וכאב. החל מהשיר הראשון 'Yesterday', שמדבר על מותה של סבתה, וכיצד למדה שהדברים החומריים אינם חשובים בחיים. אנחנו נכנסים אל חייה ושיר אחרי שיר מקבלים גלים של זכרונות תמימים וילדותיים, אך אופן סיפורם מראים לנו בעצם שמאחורי כל זיכרון יש פעולה של הישרדות. לדוגמה בשיר 'Diddy Bop', אומרת נוניים: ״Mama say she love, love, loved us / When the lights was off we had to stay with cousins״. בתור ילדה היא לא חיברה את העניין שכשאמה לא שילמה את חשבון החשמל, הם היו צריכים למצוא מקום חם לישון בו אצל בני דודם.
חציו הראשון של האלבום הוא בתפקיד הנוסטלגיה. אך חלקו השני, החל מקטע המעבר 'Freedom', הוא נושא הכאב האמיתי. בשיר 'Bye Bye Baby' מדברת נוניים על העובדה שנאלצה לעבור הפלה דרך שיר אהבה גם אל תינוקה וגם אל כמעט-האמהות שעברו את אותו התהליך.
כמו השיר של אביתר בנאי, 'כלום לא עצוב', שבו המילים נושאות כאב וטרגדיה, אך כלי הפסנתר והשירה החיננית מאזנת את השיר ומערפלת את הכאב – כך מתפקדים הביטים לאורך Telefone. למרות שקיים הטרנד של הניו-סול-סולקשן-וויב-אינטרנטי חסר הנשמה, נוניים יוצרת בתוכו שביל משלה ואוגדת סביבה את מיטב המפיקים של הגל החדש ביניהם theMIND ו-Cam O'bi על מנת ליצור פרדוקס מוזיקלי מתקתק עם סטירה של מציאות כואבת.
הביטים באלבום מורכבים בעיקר מבאסים ותופים עמומים ועדינים, מה שמבליט את הזרימה הקלילה ואת המילים של נוניים כזמרת בעלת כישרון שאי אפשר לתאר אותו אחרת מטהור. לאורך כל האלבום מנוגנות הרמוניות שמורכבות ממחיאות כפיים, הקשת אצבעות וצלילים מסונתזים שמרגישים משחררים ולי הזכירו מאוד את הרגע הזה בתור ילד שאתה שומע את המוסיקה מאוטו הגלידה שנכנס לשכונה ומתמלא במרץ. עוד סאונדים שחוזרים באלבום הן קולות של תינוקות וילדים. דוגמה ראשונה היא השיר 'All I Need' בו ממוקסס ברקע הקלטה מסרטון יוטיוב בשם'Apparently Kid'. בראיון לThe Fader סיפרה נוניים שזה היה רעיון של Saba כשבבוקר אחד בסטודיו הוא השמיע לה את הסמפל עם קולו של הילד והיא חשבה שזה ממש חמוד.
הצניעות הסוחפת, הפואטיקה המדויקת, חוסר הביטחון והתמימות של נוניים הוא המפתח כאן, ומילה לדיג׳יי קאלד. הצבעוניות של האלבום נעה בין צבעי פסטל שיוצרים קונוטציות של גני שעשועים, פרחים ויומנים אישיים. דרך סיפורים ופואמות על אהבות נכזבות, או על סכנות ברחובות שיקאגו, מתגלה הנשמה התמימה שנמצאת בביטים הילדותיים והעכשווים, מלווה בהעצמה אישית, וכך מתגבשת דמותה של נוניים כלוחמת. לוחמת שקטה עם לב גדול שלא מפחד מאתגרים. הבחורה אשכרה למדה כתיבה ושירה, ומעידה על עצמה שהיא מכורה לספרות. היא לא מנסה להיות חלק מהמותג שנקרא היפהופ אלא לאישיות אינטלגנטית ועצמאית שמספרת סיפורים נטולי פוזה בסטייל של דיווה שעדיין לא הפנימה את זה. היא חלוצה של דור אבוד וחרדתי.
השאר תגובה