גנגסטה גנגסטה: "סטרייט אאוטה קומפטון"

בועז גילר
בועז גילר על הסרט שהכה גלים כמעט כמו הלהקה והאלבום שאת סיפורם הוא מגולל, ומדוע הוא צריך להיחשב כקלאסיקת פולחן על אף בעיותיו

לכל אחד יש כמה סרטים שלא ישכח את הפעם הראשונה בה ראה אותם. מבחינתי "הישר מקומפטון" הוא אחד מהם, גם אם לא מדובר בסרט מופת. אז מה כל כך מיוחד בו?

בואו נודה בזה, מהרגע שהטכנולוגיה אפשרה לנו להתחיל לצפות בסרטים לפי בחירתינו, רבים בחרו בין היתר בסרטים שמתאימים לאותו עולם זר, קסום ורחוק שמושך אותם- 'עולם הגטו'. בין אם מדובר בסרטי קומדיה כמו Friday או Don't Be a Menace to South Central While Drinking Your Juice in the Hood, או סרטי אקשן/דרמה כמו Boyz n The Hood ו- Juice, פתאום נראה היה שאפשר לקבל הצצה ויזואלית לעולם שעד עכשיו רק האזנו לו.

מרביתם של סרטים אלו, אם נהיה כנים לרגע, מאוד רחוקים מלהיות סרטי איכות. לרוב מדובר בהפקה בינונית ועלילה צפויה, מין סרטי בורקס של הקהילה האפרו-אמריקאית. כך למשל, לא צפיתי ב- Boyz n The Hood בגלל שחשבתי שמדובר בסרט הוליוודי, אלא להיפך – ידעתי שזה מה שבני נוער בגילי צפו בו בגטו של LA, זה הדבר האמיתי.

קומפטון רחוק מלהיות סרט שכזה. למעשה נראה שבעשור האחרון חל שינוי מאוד משמעותי בתעשיית הקולנוע: ציוד יותר טוב מוליד איכות סאונד ותמונה טובים יותר ומצריך אולמות משוכללים יותר, שדורשים עלויות גבוהות יותר, שמצריכות סרטים ארוכים יותר וכך הלאה. קומפטון הוא לדעתי סרט ה"היפ הופ" הראשון שמתאים את עצמו לסטנדרטים של התעשיה ההוליוודית הלבנה, עם הפקה קולנועית מהשורה הראשונה. כך, בעוד שרוב סרטי ה'גטו' מתאימים לאנשים שאוהבים היפ הופ, הפעם מדובר בסרט שמתאים לקהל הרחב.

הנגישות של הסרט לקהל הרחב לא מקרית. בעוד שבזמן אמת, NWA הייתה תופעה מאוד מצליחה, אך בכל זאת מוכוונת לקהל השחור הצעיר, הרי שד"ר דרה של היום, מפיק הסרט, נמצא כבר מזמן במקום אחר. כפי שהוא יודע מה הקהל רוצה מבחינה מוזיקלית, בחבירתו לבמאי F. Gary Gray (הג'וב האיטקלי, מהיר ועצבני 8) הוא גם יודע לתת לקהל את מה שהוא רוצה על המסך הגדול: הסיפור האהוב והמוכר על האנדרדוג שבסוף מנצח, תוך שילוב של מעט טרגדיה, מעט קומדיה, הרבה נשים ערומות, רובים, מסוקים, אלימות וכמובן פסקול משובח. אז נכון, דרה שכתב לא מעט את המציאות, אבל כשאתה הופך מנער מתבגר בקומפטון למילארדר, המציאות שלך בהחלט מתאימה כבסיס לעלילת סרט.

אם כן, ההפתעה שהכתה בי ברגע שהבנתי שמדובר בסרט אקשן הוליוודי לכל דבר, בהחלט הותירה בי רושם שלא אשכח. אבל ישנה סיבה נוספת שהפכה את הסרט לבלתי נשכח מבחינתי והיא האווירה והנסיבות שבהן צפיתי בסרט.

לשמחתי, זכיתי לצפות בהקרנת הבכורה באולם קולנוע באפר איסט סייד, גבול הארלם, באולם קולנוע עמוס ומלא. ברגע שהסרט התחיל, הבנתי שלא מדובר בהקרנה של סרט רגיל, אלא סוג של הקרנת "סרט פולחן"- כל הקהל הכיר את הסיפור הכללי, כל הקהל התלהב ברגע שכל אחת מהדמויות הופיעה בפעם הראשונה ובעיקר כל איש ואיש דקלם את כל המילים של כל השירים בסוג של מן שירה בציבור באולם הקולנוע. הקטע הבולט במיוחד היה כשפליטי ההרכב האזינו ל- No Vaseline של אייס קיוב והקהל כולו דקלם את המילים תוך כדי שכולם נקרעים מצחוק מכל פאנץ' ופאנץ'.

כשצפיתי בסרט, בתוך אולם מוקף מעריצים, לא יכולתי שלא להרגיש שהניצחון של ההרכב הוא גם הניצחון שלי. בתור נער בתיכון שכל היום דקלם את Express Yourself, כשכל שאר השכבה דקלמה את הלהיט התורן, הרגשתי גם אני כמו האנדרדוג שעכשיו כובש את המיינסטרים.

אני חושב שהנקודה הזו, הרגשת ה'נצחון של כולנו', היא בסופו של דבר מה שהופך את הסרט הזה להרבה מעבר לערך הקולנועי שלו. מעולם לא הרגשתי חלק מה'אווטרים', צוות האימונים של רוקי בלבואה או חלק מחבורת אמריקן פאי אחרי שסוף סוף השיגו את הבחורה. אלו כולם סרטים טובים, אבל לא יותר מכך, לא משהו שהוא חלק ממני. לעומת זאת, אני כן מרגיש חלק מהתנועה הזו שנקראת NWA שיוצרת, צורכת ונלחמת עבור המוזיקה שהיא אוהבת, גם אם כולם מסביב מעקמים גבה.

יחד עם הרגשת הניצחון, צריך גם לזכור את המשפט השחוק ש'ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים', ובמקרה הזה, אותם מנצחים גם הכו נשים, שנאו את הקהילה הגאה ועשו עוד המון דברים שהוחלט (בצדק?) לא להכניס לסרט. אנחנו הצופים נסלח להם כמובן, פשוט בגלל שאנחנו צופים בסרט כבידור ולא כסרט ביוגרפי שאמור לטעון לאובייקטיביות. בנוסף, קשה לראות את הסרט בצורה אובייקטיבית בגלל ההרגשה המבלבלת והזגזוג בינו למציאות. בין אם מדובר בשוג נייט, דמות הרשע בסרט, שבמציאות רצחה שני אנשי הפקה בזמן הצילומים, המעצר של דרה בחודש יולי האחרון, או האלימות המשטרתית שגואה בימים אלו בארה"ב, יתכן ואנחנו עוד חיים את העלילה בזמן הווה ורק העתיד יספר לנו איך ייראה סרט ההמשך.