האיש שנפל: על Blackstar ומותו של דיוויד בואי

בסרטו של כריסטופר נולאן, "יוקרה", שיחק דיוויד בואי תפקיד קטן אך קריטי, בתור המדען המהולל ניקולה טסלה. טסלה, אחד המדענים הבכירים במאה ה-19 וה-20, שימש מוטיב מרכזי בסרט, על אף הופעתו הקצרה. הבחירה בטסלה לתסריט הגיונית כמו הבחירה בבואי לגלמו – שניהם היוו דמות מפתח כל אחד בתחומו, וביחד עם הניואנסים שהוצגו בהתנהגותם והיגוי רעיונותיהם בסרט, הם שהפכו אותם לחיוניים להתקדמותו, ובייחוד – על סופו. וכמו שידוע, בסרטיו של נולאן מובטח שהסוף יטלטל אותך, ויגרום לך להיכנס למחשבות הרבה אחרי צפייתם.

לפני כמה ימים, ביום שבת, הייתי קצת מדוכא, וחשבתי לשמוע את Blackstar. שמעתי את שיר הנושא עוד מלפני מספר חודשים, והוא תמיד ריתק אותי – הקליפ המיוחד, המיתוסים, הרפרנסים האפשריים לדעא"ש ולמייג'ור טום, ההשפעות מקנדריק למאר, וכו'. התחלתי את האלבום על בליינד. לאחר שיר הנושא, הפותח את האלבום, הגיע השיר ׳Tis a Pity She Was a Whore', שהתחיל עם לופ תופים בלתי מנוצח, מלא בפיל וברוחניות. הופנטתי. "מה זה?", חשבתי לעצמי, יושב מרותק מול הרמקולים ומתקרב לאט לאט, מתקשה להאמין לגדולה של מה שאני שומע. השיר מתקדם, ואני מכושף. נגיעות של חצוצרות וסקסופון תמיד היו בשיריו של בואי, אבל לא ככה. לא בתפקיד הזה, בפסיביות כזאת. ביחד עם האנרגיה הבלתי מנוצחת שמתפרצת ממש מהשנייה הראשונה ועד סופו, וקולות המקהלה שמעלות את נשמתך גבוה, אני יושב מול הרמקולים, ונחה עליי רוח של גאולה. באותו רגע חשבתי לעצמי, שכנראה ככה זה מרגיש למצוא את עצמך. להגיע לנקודה הזאת בחיים שיש לך את מה שאתה צריך שיהיה לך. ובחיי, באותו רגע, ככה הרגשתי.

האלבום הסתיים והרגשתי הקלה. הדיכאון שלפני האלבום נמלא בשמחה של הערכה. מלבד היותו אלבום מצוין, אלבומיו של בואי תמיד משפיעים עליי ברמה הרגשית והרעיונית, כי יש משהו בעובדה שבואי נופל לתהום מסוים, נוחת על רגליו, וממשיך לתהום הבא. והוא תמיד נוחת. כמו בתקופתו בלוס אנג'לס, כדוכס הלבן ב-Station to Station, כשהיה מכור לקוקאין. פלפלים אדומים, חלב, וקוקאין, זה כל מה שצרך. התוצאה? גלות לברלין שהובילה לבידוד מוחלט לגמילתו מהסם הממכר, שיצר את אלבומו הטוב ביותר – מעולם גמילה לא נשמעה כל כך יפה. ואת הדיכאון של הגמילה, הגדיר במילה אחת – Low. למה? כי זה זמני. עכשיו אני נמוך, אח"כ אהיה גבוה. השירים באלבום לא ידכאו אותך, אלא יכניסו אותך לאטמוספרה משכרת של מצב רוח מאוד מאוד נתון. זה הכל כימיה בראש, ולא אמת מוחלטת כמו שכולם אומרים. משם הוא המשיך ל-Heroesהקופצני, ושומעים שהוא הרבה יותר שמח. כאשר היה מכור לסיגריות וחווה התקף לב? אה, אז הוא פשוט הפסיק לעשן.

אבל מאז ומתמיד נפשו של בואי לא נחה ומצאה מקום משען ליותר מעשור. תמיד הוא היה עסוק בלחפש את עצמו כל כמה זמן. וכמה הוא לא חיפש… גלאם רוקר, ברלינאי, אריסטוקרט, אאוטסיידר פאנקי, רוקר מזדקן – הם רק חלק מתוצאות חיפושיו המוזיקליים והאסתטיים. אבל, ב-2013, קיבלנו את הבואי החדש, וגם תמיד הייתה תחושה שהסופי – מטא-בואי. אפל, מסתורי, אבל אף פעם לא מגוחך. בפעם הראשונה בקריירה שלו, הוא נראה נעול על עצמו. הוא לא עסק במניירות ואופנות חולפות שמתבססות על ז'אנרים חולפים. הוא פשוט היה הוא.

​2015 הגיעה, ולקראת סופה הוכרז על אלבום חדש. 2016 נפתחה, והגיע Blackstar. נראה תמים בהתחלה, אלבום חדש לבואי, שאליו הצטרף להפקה טוני ויסקונטי, הלוא חבר ומפיק ישן-חדש. בשמיעה הראשונה אתה אומר לעצמך "איזה יופי שבגיל כזה הוא עושה מוזיקה כזאת נהדרת. ושימשיך לעשות, לעזאזל. כי זה בואי. הוא יחיה לנצח. איך שהוא נעלם, הוא חוזר אחר כך טוב יותר".

​יומיים לאחר מכן, אחרי הפצרות חוזרות ונשנות לחבר שישמע את האלבום, אני פותח את הנייד עם הודעה – "בואי מת, יא זבל מנחס", ואיתה מצורף דיווח שהזמר נפטר. לא האמנתי. על סף דמעות, פתחתי את הכתבה והתגלה לי הדבר – "לאחר 18 חודשים של מאבק ממושך במחלת הסרטן, נפטר דייוויד בואי בשלווה בקרבת משפחתו וחבריו".

מה?! מאבק בסרטן?! במשך 18 חודשים?! והוא לא אמר כלום?! איך לא ידעתי מזה?!

איך הוא מת?

​אחוז היסטריה, לא עברו 10 שניות, ופתאום הכל התחבר לי. אפילו מהמוות שלו הוא עשה אומנות מסריטה, ולא שם זין על אף אחד לטובת טהרתה. הוא עבד על כולנו. בדיוק כמו בסרטים של נולאן. מה שחשבת כל הזמן הזה, התברר כלא נכון.

​כל הזמן הזה האלבום היה אלבום פרידה, בלי ששמנו לב בכלל. למה בשיר הנושא הוא חוזר ואומר, “I’m a Blackstar"? לא כוכב פופ, לא גנגסטר, הוא כוכב שחור. בית שלם מוקדש להצהרה הזו, ואנחנו אפילו לא שמנו לב: "Something happened on the day he died/Spirit Rose a metre and stepped aside/Somebody else took his place, and bravely cried". ב-׳Dollar Days׳, הוא חוזר ואומר ״I’m dying to/ I’m trying to”. ׳Lazarus', שמהווה את הדמות שהכי יכולה לתאר את הקימה לתחייה כל פעם מחדש של בואי כיוצר, היה גם הוא לרמז נוסף. אגב, שם השיר האחרון הוא ׳I Can’t Give Everything Away׳, בלדה שבה הוא בוכה בעדינות על הרצון העז לא להרפות ולהמשיך לנסות; ואלו הם מילותיו האחרונות באלבום.

והיותו גם אלבום פרידה – הוא חייב לסגור מעגל, להספיק לעשות דברים שלא עשה מעולם. ראשית, בואי כמעט ולא קילל בשיריו. ב- 'Breaking Glass' המעולה מ-Low, בשביל לפרוק את מחשבותיו הפסיכו-סקסואליות, הוא נותן רמיזה למשהו מגונה, אבל לא מציין אותו מפורשות – "Don’t look at the carpet/I Draw Something awful on it". אבל כאן, באלבום, הוא אומר "Where the fuck did Mondays go", בשיר 'Girl Loves Me'; ו-"She kept my cock" ב-׳Tis A Pity She Was A Whore'; בכך, בואי נותן מקום לגסויות במקום תיאורים עדינים.

שנית, בואי כמעט ולא עשה גם רפרנסים לתרבות עכשווית; ואילו ב- 'Blackstar' הוא אומר, "I’m a Blackstar, I’m not a Marvel star". שתי ההדגשות הליריקליות הנ"ל יכולות להתקשר לרפרנס האמור לקנדריק למאר בפן הליריקלי.​

ועל כן, כמו גאון היחיד במינו שהוא, בואי הוסיף עוד דבר לא שגרתי שמעולם לא עשו לרפרטואר שלו – הוא עשה אלבום צוואה, בלי שכמעט אף אחד ידע על מותו הקרב. הרפרנסים למותו שזורים לכל אורך האלבום, ואף אחד לא העלה בדעתו שהוא גוסס. במשך 18 חודשים הוא נאבק בסרטן, ואף אחד ממעריציו לא ידע על כך. אז הוא רצה להשאיר את האקט האחרון כגראנד פינאלה, שיכיל לא רק את המוזיקליות המחוספסת שלו, אלא את אישיותו. מעטים האמנים שעשו זאת לאורך ההיסטוריה. כי להוציא את האלבום אחרי המוות, זה מתבקש מדי, ויסתכלו עליו ישר אחרת – תהליך ההאזנה לאלבום אמור להיות הרבה יותר אובייקטיבי בכדי לשמר את קודש האומנות.

אז הוא הוציא אותו, והאלבום קטף את התשבחות שהוא קטף, מה שמוכיח שהמוזיקה, בסופו של דבר, היא מה שעשתה את האלבום לגדול. כנראה שרצה גם לחיות ולראות את זה במו עיניו על ערש דווי. המוזיקה הגדולה היא המתנה שהוא השאיר לנו, בסופו של דבר; ואנחנו המעריצים נשארנו שבורים, מוכי תדהמה מהאבדה. האקט המסיים הזה מעורר השראה, ואולי טיפה מקל על הכאב, אבל בסופו של דבר – הכאב חד ולא מרפה.

אבל, יש דרך אחת, בנוסף לתמיכה העצומה של מעריצים ואומנים מרחבי העולם זה בזה, שלעתים, הופכת את דמעות העצב לדמעות של אושר. וזה, כפי שציינתי בהתחלה, קנדריק למאר. כאשר אמן כמו בואי אומר שהוא והמפיק שלו הושפעו מאלבומם של ראפר בן 28, זה אומר משהו. בייחוד שלאחר מכן מסתבר שזה אלבומו האחרון והמסכם בקריירה; ובייחוד שאותו ראפר הביא את אחד האלבומים הכי חשובים של העשור האחרון. לעזאזל, זה יותר חשוב מכל הכתרה מיותרת שדר. דרה או כל ראפר אחר נתנו לו אי פעם. האלבום כולו ניזון ממים שקטים של ג'אז שחודר עמוק ככל שמתקדמים עמו, בדיוק כמו אלבומו של קנדריק. האם יכול להיות, שכאשר רוחו עלתה קצב וזזה הצידה, ומישהו אחר בכה באומץ ולקח את מקומו – הוא התכוון אליו? או שמא אותו אביר אמיץ עדיין לא הגיע?

אני רוצה להאמין שהוא כבר כאן, בקרבינו. אבל בינתיים, דיוויד, אישיות יקרה ויצירתית, אני אתגעגע עד אין קץ. המוזיקה שלך זורמת בגופי, ואני מבטיח להשתדל שהתנהגותי תהיה מושרשת על רעיונותיך. אני פה, עדיין בשוק, מתקשה לעכל, ומאחל לאנושות עוד מתנות כמוך. באמת. כי מעולם תרבות הפופ לא קיבלה כל כך הרבה אופקים ממישהו אחד. אף אחד לא עסק באמנות עד יומו האחרון כמוך. אתה יותר ממתנה למוזיקה – אתה אמנות אנושית שנופלת בקרבינו, כטיפות גשם שבאות והולכות. אבל עכשיו אתה איננו, ואין לנו תקוות להישען עליהן לשבירת הבצורת, אלא רק להתרפק על החורפים שהיו. אח, ואילו חורפים אלו היו.

יהי זכרו ברוך.