אפקט הפרפר: הרומן שהוא To Pimp a Butterfly

מערכת הספוג
To Pimp a Butterfly של קנדריק למאר, הוא אלבום מכונן. לאורך האלבום, אנו נודדים עם מחשבותיו המרובות והמסועפות של למאר, לצד מוזיקה מעוררת השראה וגישה חסרת תקדים. הספוג וחברים התאגדו לתאר את רגשותיהם והתייחסותם כלפי היצירה האפית.

איור – אייל טאוב

עדי טוכטרמן

 

To Pimp A Butterfly נפל עלי בתקופה הכי טובה שיכולה להיות לחייל צעיר שאוהב להיות עדכני במוזיקה –  ברגילה. היה לי את כל השבוע לעכל את היצירה הזאת. אני זוכר שחזרתי הביתה בחמישי בצהריים בעודי מאזין ל״Peaches n Cream״ של סנופ ופארל שבדיוק יצא והציף אותי בוויבים חיוביים של פ׳אנק וג׳אז/ זה היה ה-12 במרץ 2015. ב-16 למרץ, יום שני, נוצר כשל טכני מופלא שגרם לדליפתו של האלבום לאייטונס, ומשם TDE כבר וויתרו ושחררו אותו רשמית שבוע לפני הזמן שנקבע מראש; ואיזה דבר מופלא נפל לרגלינו.

במשך השנה האחרונה כשישבתי להקשיב לאלבום, עשיתי את זה בכבוד מלא כאילו אינני ראוי ליצירה הזאת. תמיד הצלחתי לתפוס את התמונה הגדולה שקנדריק מתאר אבל תמיד שאלתי את עצמי ״איך הגענו עד לכאן?״ כשסיימתי את האלבום. לקח לי שנה ואין ספור שמיעות להבין את התהליך שקנדריק עשה באלבום עם עצמו, עם עמיתיו ועם השכונה שממנה בא, אבל לא לעומק. רק על פני השטח.

כל הזדמנות שהייתה לי דיברתי על האלבום עם חברים שמבינים עניין, דבר שעזר לי למפות את האלבום וליצור תרשים זרימה מסוים, איך אירועי האלבום בין שיר לשיר בונים את הקונספט שלאורכו. אבל לקראת סוף האלבום, בשליש האחרון, משהו תמיד הסתבך לי (אולי זו ההתשה של לנסות להכיל את כל החוויה הזו ביחד, גם מבחינה ליריקלית וגם מוזיקלית), והייתי מאבד את הדרך בסוף האלבום. אז הגיע התקליט… והוויד. בישיבה אחת עם החבר׳ה התמונה התבהרה, ודברים שהתפספסו אצלי קודם לכן, נבנו יחד.

נתחיל מהסוף: השיר ״Complexion" נגמר בקטע מעבר קצר של ספוקן-וורד בעל 3 שורות שזורק אותנו אל ״The Blacker The Berry", בו קנדריק יוצר הקבלה בין תינוקות יחפים חסרי אכפתיות לבין נערים שמתחילים להבין מה באמת קורה ברחובות של קומפטון סביב האקדחים. הוא מגיע למסקנה בשורה השלישית שקומפטון זה גיהנום עלי אדמות, והקטע הזה הוא מפתח חשוב שעזר לי לעצב את התמונה המלאה.

״Complexion״ זה השיר שמתאר את שיבתו של קנדריק אל אפריקה – אל הבית והמקורות דרך הילול הנשים השחורות בעלות גווני עור שונים של שחור. בוורס השלישי ראפסודי מלאת תקווה שיום אחד יצליחו השחורים לאהוב את אחיהם כמו שאוהבים את עצמם, בדיוק כמו באפריקה מלאת האהבה והאחווה, בלי אלימות רחוב מיותרת; מה ששולח אותנו ל"The Blacker The Berry" – שיר אלים מלא באש וביקורת עצמית על השחורים מהעולם המערבי שבעצם מדבר על איך אנשים מהרחוב מסוגלים להרוג אחד את השני תמורת רכוש וכבוד, אך עדיין בוכים כשאחיהם נרצחים. הם גאים להיות שחורים, אבל שוכחים את הכבוד לאחרים כי הם עיוורים לעושר ולחלום האמריקאי.

נחזור עוד אחורה… לתחילת האלבום, לנקודת החיים של קנדריק שבה הוא מגשים את החלום האמריקאי ופוגש את האויב הנצחי – Uncle Sam: ביטוי לאמריקה הממסדית הרעבה לכסף. קנדריק התמים שחושב שיודע הכל, בא משורשים אפריקאיים של עבדים, לא פראייר ולא מסרסר את עצמו בשביל הכסף (״For Free?"), אבל מבין מאוחר יותר שחבריו דווקא כן בעניין.

״Institutionalized״, השיר שמדבר על קנדריק שלוקח חבר מהשכונה לטקס הBET וכל מה שהוא חושב עליו זה הרולקס מצופה היהלומים שהוא יכול לגנוב מהמפורסמים בשביל עושרו האישי, נותן כאפה לקנדריק שמבין שהחיים לא סובבים סביבו ויש אנשים שעדיין נשארים עניים בקומפטון. פה הוא יוצא למסע עצמי של כמה תחנות עמוקות בשביל להבין שהעולם הזה גדול הרבה יותר ממנו: ב״u״ הוא בוכה על חברו הטוב שנרצח בקומפטון בזמן שהיה בסיבוב הופעות, ואפילו לא טרח לבקר בבית חולים בגלל שאמרו לו שיש סיכוי שיחלים, מה שלא קרה. הוא מאשים את עצמו שהוא לא מתפקד כמודל לחיקוי לחבריו.

ב״Alright״ ו-״For Sale?״ הוא נאבק בלוסי (לקוח מלוציפר – השטן) שרוצה (לשון נקבה) שיתמסחר וישכח מאיפה בא, אך קנדריק לא נכנע ומעדיף לחזור הביתה בשביל לקבל תשובות נחמה מאמא, the mother-land (אפריקה). בשיר הזה, ״Momma", למרות ניסיון החיים של ראפר מפורסם בארה״ב, הוא מבין שהוא לא יודע כלום על מה שבאמת חשוב בחיים. הוא חוזר לשכונה בתור הראפר שבא ללמד אבל מבין שהוא בעצם לא למד כלום. הוא רואה את דמותו דרך ילד שכונה שאומר לו שהוא לא שואל את השאלות הנכונות והוא צריך להסתכל עמוק יותר.

זוכרים את שלושת השורות מ״Complexion״? ב-״Hood Politics״ אנחנו רואים בצורה הברורה ביותר את תמונת הנעורים של קנדריק בכך שהוא מחזיר אותנו, עם שיר שמתאפיין כמעין העלאת זכרונות, לימיו כנער ולשטויות שהיה עושה, ועכשיו הוא מבין עד כמה חברי הכנופיות מתעסקים בשטויות אנוכיות. הוא עושה את ההקבלה הזאת בשיר ״The Blacker The Berry" שמשווה בין הקריפס והפיירוס לשבטים מאפריקה שנלחמים אחד נגד השני.

לאחר שהוא באמת חוזר לשכונה (להזכירכם, "Momma" ו-"Complexion" מספר על הטיול לאפריקה), ב"i", קנדריק בא לחלוק את הידע שלו בסיום הופעה מיוחדת בקומפטון, אבל מקבל את אגרופה הקשוח של המציאות כשאנשים בקהל מתחילים לריב. כאן, בנקודה הזאת בדיוק, יש קסם. כשקנדריק מחלק מהידע שצבר מאפריקה לכל נוטה האוזן בכל מה שקשור לשורשיי המלכות של השחורים באפריקה, ומה מקור המילה ׳negus׳ בעצם אומרת. כולם מלכים. כולם ראויים לאהבה וחמלה.

כמובן שבאלבום יש את הרבד האישי של קנדריק שכלול בשירים כמו ״These Walls" ו-״u". אבל ההארה שהייתה לי באותה הישיבה פתחה לי את הראש בכל מה שקשור להקבלה שקנדריק עשה בין אפריקה לקומפטון, שזה מה שפספסתי בכל פעם שהקשבתי לאלבום. קנדריק נמלט מהדלת האחורית בכל פעם שהמציאות דפקה בראשית, עד שהגיע למצב שהוא עם הגב לקיר וכל שנותר לו הוא להתמודד. דרך השיבה הביתה אל אפריקה, קנדריק מצליח לעמוד מול הבעיות שסובבות אותו מכל הבחינות: הוא כבר לא אותו אדם שהניח שידע הכל מרוב חוויותיו כראפר, הוא מסביר לחברים מהשכונה שיש עולם שלם מחוץ לקומפטון, ולפעמים רכוש יכול לעוור ולהרוס מאשר לבנות ולעודד. יש ילדים יחפים באפריקה שמאושרים עם מה שיש להם בזמן שבקומפטון אדם שחור רוצח את חבריו כי הוא רוצה את הנעליים שהשני קנה.

אפריקה הייתה חוויה שפתחה לקנדריק את העיניים, והוויד הייתה חוויה שפתחה את עיניי ל-To Pimp a Butterfly

 

אסף וטאשסקי

 

מתוך עננת אבק וערפל, מתקרב עצם כלשהו. מכיוונו בוקעים צלילים עמומים של ג'אז ובלוז הישר מתקופות שאנשים חבשו כובעים והחזיקו את הז'קט בידיהם כשהוא תלוי על השכם. אה, ונעלי לקה, בדוק נעלי לקה. ככל שהעצם מתקרב, הערפל מתחיל להתפזר ואתה מבין שהבלאגן הגיע. המלודיה המלטפת הופכת באחת למכונת ירייה מתוחכמת ומורכבת, אך בבסיסה רועמים התופים וזועם הבאס. שורשיה אולי בקומפטון, אבל זו נראית כאילו עשתה מסע חוצה קצוות באמריקה השחורה.

מהרכב, או חללית האם – יוצא הגיבור. רק נסה להסיט מבט. הוא יופיע בכל מקום אליו תסתכל. בכיוון אחד הוא חובש מגבעת, מדליק סיגר ומחייך; ובכיוון האחר – עיניו אדומות מזעם, חנית בידו, ושלשלאות מנותצות למרגלות רגליו.

נער אמנם רגיש ומפוחד, אבל ראה דברים. הוא עשה דברים. הוא שרד, והפך לגבר קשוח עתיר שרירים וליבידו, בנוסף לכריזמה מספיק חלקלקה ("For Free?"- אלו לא רק כלי הנשיפה המשגעים שנושפים לכם באוזן) כדי לשבות פרפר ולסחור בו תמורת רווח. אבל קודם כל נשלם לאמא את שכר-הדירה. נעזור לאחים שנשארו מאחור. לא נשכח כמובן למגן את השברולט. הנער הפך לגבר, והגיע הזמן לנגב את התחת ולהראות עד כמה אתה גבר ("Institutionalized").

עד מהרה גילה את כוחו האמיתי, ושכח מהימים במהלכם היה מכור לזונות ומשככי כאבים ("Alright"). עכשיו הוא בדרך להשיג את כל מה שהעולם הזה מציע. ככל שהדברים הסתדרו, כך ההרס העצמי החל להסתנן. הוא לא סלח לעצמו על עברו. כשלא היה איש סביבו להזכיר לו – תמיד היה שם בתוך ראשו שלו עצמו. הזכיר לעצמו שוב ושוב את האנשים שנטשו אותו, וגם אלה שנטש – וגם את אלה שהרג. כולם חוזרים אליו. ואת זה הוא ייאלץ לסחוב איתו לעד. הוא יודע שהוא חזק, הוא יודע שהוא חכם. הוא צפוי עוד להכות על חטאים בעתיד, ולדרוך את אקדחו לסכנה האורבת. על אף כל זה, הוא יודע עוד דבר –  הכל יהיה בסדר.

הדרך לפסגה ציפתה ממנו לזנוח הרבה עקרונות, אותם עקרונות שמתו יחד עם לא מעט מחבריו שלא הסכימו להתכופף בפני הפוליטיקה של הרחוב ("Hood Politics"). אבל הוא לא יכול לשכוח. גם לא את כל אותם נשים וגברים שהושלכו היישר מעל חומות הגטו – אל חומות הכלא. גם לא את החומות שהציבו בין האחד והאחת, לשני – ולשנייה ("These Walls"). עם הזמן, הוא כבר גדל להבין שהקניבליזם והבצע של הרחוב אינו אלא העתק חיוור של כל פוליטיקה, בכל זירה. בין אם בית הנבחרים, או תעשיית הבידור לצורך העניין.

לפעמים, כשעובר איזה חסר בית או נרקומן ברחוב, כל אלה שכל-כך פחד להיות הם – ומבקש ממנו, מתחנן בפניו לכסף – כמה בוז הוא חש כלפיו. כמה תיעוב. הוא שנא חולשה, הוא לא רצה כל קשר אליה. איך יכול אדם לרדת לדרגת שפל כמו זו? איך יכול להתחנן תמורת רכוש? אך גם כאן, רגישותו עדיין רודפת אותו. מדובר בעוד חטא עליו יכה ("How Much a Dollar Cost?"), אך שוב חוזר – הכל יהיה בסדר.

למרות שכבר יצא מאותה עיר זעם מטורפת, קורבנות ממשיכים להצטבר סביבו. נערים ונערות אפרו-אמריקאים נהרגים, בעיקר בידי המשטרה. עד מהרה עולה המסקנה הבלתי נמנעת שהוא תמיד יהיה נטע זר בעיניהם. "אתם שונאים אותי, נכון?" התריס לכל עבר. מהלומות תוף שהלכו והתגברו בראשו העלו בפניו את מלחמות הכנופיות, את הנרקומנים, את החיוכים הצבועים של הפוליטיקאים מהטלוויזיה שגרפו, ועדיין גורפים הון מכל המצב. הוא רצה לצרוח למען חבריו שנדחקו החוצה מבתיהם. הוא גם נזכר איך כנער, חבר כנופיה צעיר, הוא בעצמו ירה בנער אפרו-אמריקאי. "צבוע!" צרח לעצמו בתוכחה. רק אז פסקו מהלומות התוף ("The Blacker the Berry").

מה שלא הרג אותו חישל אותו. הוא כבר לא מתרגש כל-כך מהר. העולם יכול להתגלות כאפל ואכזרי, אבל אי אפשר לעצור לרגע. הוא יודע מה הוא שווה, וכבר לא צריך אישור מאף אחד. הוא מנופף אצבע משולשת לממסד, ולא שוכח מאיפה הוא בא. לא שוכח את שורשיו. והוא אוהב את עצמו, ואין לו ברירה אלא לקבל את עצמו, על כל מורכבויותיו, עם כל הקונפליקטים; מה-"u" אל ה-"i". כך עושה אדם שלם, וכך נראית יצירה שלמה

רן ברנע

 

ל-To Pimp a Butterfly קשה מאוד לגשת לניתוחים על שלל הנושאים השרויים בו, וכל שורה בכל שיר יכולה להעלות דיון בפני עצמה. אך השיר האחרון באלבום בו מדבר עם פאק, מסכם את הכל מבחינתי. לאורך כל האלבום קנדריק מחפש את האישור שלו. האישור לראות שהוא ממשיך את המורשת, שמייצג את LA בגאווה, ושהעשייה שלו מכבדת מספיק את אבותיו המוזיקליים. אך איך שהוא בונה לקבל את האישור הסופי והחשוב מכל, פאק נעלם, וקנדריק נשאר לבד לסחוב את LA על כתפיו, בלי שבכלל יודע לאן פניה (ופניו) מועדות. יתרה מכך, שחושבים על זה, אם בניינטיז המאבק בין החוף המזרחי למערבי היה צמוד והסתיים ללא מנצחים משמעותיים, 2 עשורים לאחר מכן אין בכלל שאלה בעליונותו של החוף המערבי.

אף על פי כן, יש מקרה אחד לאורך האלבום שבו קנדריק נעול על מה שמרגיש, וזה "Alright". יש משהו בזה שבחור בא ושם לך יד על הכתף ואומר לך שהכל יהיה בסדר – אתה לא יכול להיות פסימי לגבי זה. בייחוד שהוא מערב את רצון אלוהים בדבר. אם זוהי מטרתו של אלוהים שיהיה לנו טוב – אין שום סיבה בעולם שזה לא יקרה. רבים וחכמים לפני קנדריק אמרו שהכל בסופו של דבר מסתכם בכימיה בראש, אך כאן, קנדריק לא לוקח את החשמל בין הנוירונים כ״מצב הפכפך״ – הוא מקבל אותו כמצב נתון, שבו משהו חורה לו, אך הוא עתיד להשתנות. זהו לא משבר רגעי, או דכאון חולף, אלא, הדרך שבה הוא חושב – וזוהי החגיגה של השיר בסופו של דבר. חגיגה של מחשבה שהיא לא מרפה, ושאם משנים את הפרספקטיבה, היא יכולה להיות מנווטת למקום חיובי.

אך האם זה נשאר לאורך זמן? כלל לא. “Alright” מגיע באמצע האלבום בכדי לתת בעיטה מחודשת לחצי שלאחריו, החצי היותר רגוע, שיותר משוטט מאשר מתקדם. המתיקות החמוצה ב-“For Sale?” היא המשך ישיר של החגיגה של המערבולת שהולכת לבחור בראש, ו-“Hood Politics” הוא מניפסט עצבני שמבוטא בגישה שנשמעת ילדותית בהחצנה.

ובכלליות, צבא הפלואים של קנדריק מתכתב בהרמוניה עם הקונספטים המוצגים בשירים. ב-״Institutionalized״ קנדריק מדובב גם את חברו (דבר מאוד שכיח, שנעשה בין היתר גם על ידי ביגי ב-״Gimme The Loot״ המופתי) עם פלואו המכיל מעט לעג, לגישה של לגנוב מהעשירים באמתלה שזה מעשה רובין הודי. ב-“You Ain't Gotta Lie” הוא נשמע פתלתל ומבולבל ממש כמו אריקה באדו, עד שמגיעים לרגעים בשיר שבו הוא תוקף בחדות יותר מאי פעם בשביל לפקס את הפרספקטיבה, כמו שעושה ב-“King Kunta” ו-“The Blacker The Berry”. ככה זה שאתה לא שותה ולא מעשן.

 

כמו כן, אם נשים לב היטב, לאורך האלבום אין צרות עם נשים – וזה הגיוני. כשאני מעמיק וחוקר יותר את האלבום ואת קנדריק עצמו, אני מבין את ההשפעה החיובית האדירה של הנשים בחייו. הנשים בחייו נותנות לו מקום משען, תקווה וכוח, מקום שבו יוכל להניח את ראשו כשמיצה עם החיפושים העצמיים בסוף היום. לא סתם הוא מאורס לאהובתו מהתיכון.

אם נתעמק אפילו עוד יותר, נשים לב לשני דברים: האחד, היא שראפסודי היא הראפרית היחידה שזרקה וורס לאורך האלבום כולו. נכון, יש עוד רבים שהשתתפו, אך אף אחד מהם לא זרק וורס שלם. הוורס של ראפסודי במקרה התכתב עם הוורס של קנדריק, בדיבור על אחווה ורעות בין השחורים לעצמם, ובין העולם כולו; ובעצם, ראפסודי סוגרת לנו את משנתו של קנדריק דרך נקודת מבט נשית.

השני, הוא שאנה וויז היא האומנית הראשית הלבנה היחידה באלבום. מלבד הווקאליות העשירה שמביאה לשולחן (בייחוד ב-“These Walls”), יש משהו מאוד בתולי ומרענן בעבודתה של וויז לאורך השירים שבהם היא משתתפת. היא משמשת כצד הפגיע במחשבותיו של קנדריק, הצד המעורער והלא החלטי. בנוסף, היא גם החוליה המקשרת בין קנדריק לאויביו, כמו השכונה (המאבק בין "להתמסחר" ולהצליח לבין להישאר קרוב למקורות שלך), לוסי (המציגה את המאבק לכניעה ליצר הרע) והדוד סאם (כניעה לקפיטליזם ולמרדף אחר ה"אושר" האמריקאי). זו הצהרה מעניינת מאוד שהאומנית היחידה שהיא לבנה באלבום היא גם אישה. האם זה אומר שקנדריק פיתח אנטגוניזם קשה כלפי בחורים לבנים בתעשייה?

To Pimp a Butterfly הוא סרט. סרט שמוקרן ללא פילם, ולנו רק נותר לצייר את התמונה בעצמינו. קנדריק הוציא מספר קליפים שיעזרו לחדד את הכיוון שאליו הוא שואף, מהקליפ ההרואי של “Alright” ועד הקליפ הלינצ׳יאני ל”God Is Gangsta”. אך בסופו של יום, אין לדעת מה באמת עובר למשורר בתוך הראש, ואני גם די בטוח שקנדריק בעצמו לא יודע. בכתבה שכתב ל-XXL הוא ציין שאחרי הכל, הוא סה״כ ״ילד מקומפטון״. זהו אנדרסטייטמנט צנוע ומופתי, בתור אחד שהוכתר כמשיח ההיפ הופ.

ואחרי הכל, יש הרגשה שכולנו יודעים ומרגישים. כולנו קופצים בלי דאגות ב-“Alright”, כולנו מתרגשים שנשמע את “u”, וכולנו מוכי תדהמה בסופו של האלבום שפאק משאיר את קנדריק לבד. הקושי הגדול ביותר שכל אומן חווה עם עצמו זה איך להעביר את מכלול המחשבות שעוברות לך בראש ב-100% לתוך יצירותייך – בין אם זה בקולנוע, מוזיקה, ציור או כתיבה. שהיצירה שלך תבטא את כל מה שאתה לא יכול. כאן, קנדריק הצליח. הוא לכד בגבורה את פרי דמיונו לכדי אלבום שנרגיש בעצמינו – את כל הפחדים, עימותים ותתי המחשבות שמתרוצצות לו בראש. הוא איתגר את העולם, והעולם נענה, ונפתח בחזרה. עכשיו רק שיגיע ארצה

מתן שרון

כתב TimeOut ומומחה מוזיקה שחורה

 

כבר כמעט עשרים שנה שאני במסע צלב. אביר השולחן העגול, חייל בצבא השוף או חלק ממיעוט שעוד יהפוך לרוב. קראו לזה איך שתרצו, אבל אני יודע טוב מאוד מה זה. אני במסע צלב ארוך שנים שבדומה לאחרון המיסיונרים שטופי הראש, נועד להפיץ את הדבר היחיד שאני מאמין בו, לומד את תורתו ומקיים באדיקות את אורח חייו. היפ הופ זה הדת שלי, ואני חי אותה. מאז שקבלתי את עשרת דברות הקראק מביגי, מאז שסנופ עלה בקדילק בוערת בג'ין וסערה השמימה, מאז שגראנדמאסטר הכה בגלגלי הפלדה. לא, בעצם עזבו. זה גדול יותר מהיפ הופ.

TPAB הגיע בנקודת זמן מאוד מעניינת – היפ הופ הפך להיות קונצנזוס. בניגוד לשנים עברו, בהם ההיפ הופ גודר לתוך גטאות הקהילה השחורה או נופנף בתור טרנד/אופנה/ז'אנר משני, היום זה הז'אנר הפופולרי ביותר, חוצה גזעים, גילאים וארצות. ובכך, מסע הצלב השתנה. אין טעם להפיץ היפ הופ, מה שנשאר זה לענות – שוב ושוב ושוב – לשאלה חשובה אחת: האם היפ הופ זה מוזיקה טובה?

עזבו אתכם לרגע מקלישאות על טעם ועל ריח או קשקושי פילוסופיה על העדר אמת אבסולוטית. אני מדבר על אמת קולקטיבית – אמת שמקובלת על הרוב המוחלט. נגיד, שהביטלס עשו מוזיקה טובה, או שדעא"ש זה רע, או שפינאט באטר קאפ זו הגלידה הטעימה ביותר של בן&ג'ריז (סתמו ת'פה, אני מנסה לייצר קונצנזוס). כן, ההיפ הופ נכנס למיינסטרים ואין מי שלא לפחות מכיר אותו, ובכל זאת הוא נתפס במקרים רבים כז'אנר נחות.

והסיבות לכך עלובות. בין אם זה תפיסות מוקדמות שמבוססות על סטיגמות, חוסר הבנה תרבותי או סתם גזענות קלאסית – הבידול נשאר. אנשים ישמחו לרקוד עם איזה ביט מזיז גוף, אבל תמיד יחזרו לאותם להקות רוק גנריות במהלך הדיונים הלהוטים תמידית של מי הכי טוב. משהו בהיפ הופ, שעדיין נתפס כ"לא מוזיקלי" או "דיבור על מקצב", מתויג לקבוצת ה"לא איכותי". הלדפוק ולזרוק של המוזיקה. רק שלפעמים, בנס שאפשר לשייך רק לאלים האמיתיים של ההיפ הופ, מגיעה יצירת אמנות כל כך מובהקת עד שאחרוני המזלזלים עומד נפעם.

 

TPAB הוא יצירת ההיפ הופ הכי שלמה של הדור הנוכחי. הדור הראשון שנולד, גדל וחונך על היפ הופ. הדור שהוריו שמעו טופאק, דה לה סול או גטו בויז. הדור שגדל לתוך הקונצנזוס המסחרי של ההיפ הופ ורצה להוכיח שאפשר יותר מזה, אבל שגם צריך לדעת להעריך את הקסם שגם בחלק הזה. הדור שרואה את ההיפ הופ כפי שהוא – ז'אנר מוזיקלי שהוא יותר מז'אנר מוזיקלי. כזה הוא קנדריק. וב-TPAB הוא לוקח את זה הכי רחוק.

מאה אחוז היפ הופ. אולי אתם אוהבים יותר ג'יי קול, שרופים על קניה או מריירים על העין של יאנג ת'אג, אבל הם בראש ובראשונה הם. קניה מוציא אלבום שהוא קניה. קנדריק, בראש ובראשונה, מוציא אלבום שהוא היפ הופ, ושכל היתר יחכה. עדות לכך מצויה באחד האלמנטים האמנותיים הכי מבריקים באלבום – הבחירה המדוקדקת של ההשפעות, עולם התוכן והרפרנסים התרבותיים שמהווים את אבני הבניין איתם שיחק למאר. אלבום שבנוי על אגדות הראפ, גיבורי הFאנק, הרפתקני הג'אז, דמויות מפתח בהיסטוריה השחורה ועל הרוח שהיא קומפטון. רבותיי, אין יותר היפ הופ מזה.

זהו אלבום שמבטא את שיא היצירה של ההיפ הופ. באלבום אחד מציג למאר מורכבות טקסטואלית מול שנינויות מעלות חיוך, עיסוק עצמי חודרני לצד ראיית התמונה הגדולה, תפיסת הכאן והעכשיו מבלי לשכוח את המורשת; אגרסיביות נדרשת יחד עם רכות רצויה; הרפתקנות מוזיקלית עם שירים קליטים; רוח וחומר כאחד – סקאלת הצבעים המלאה של ההיפ הופ. זה הוא קלף הג'וקר האולטימטיבי בכל דיון "מוזיקה טובה". תאכלו את זה טהרני מוזיקה, זמנכם עבר.

היה זה ביגי זצ"ל שאמר "You never thought that Hip Hop would take it this far". אבל אני חשבתי. לא הייתי יוצא למסע הצלב הזה לולא הייתי בטוח שמדובר בפורמט שיכול לגדל מתוכו אמנות חכמה, יצירתית, מעניינת, מהנה ונוגעת. לכל אורך הדרך, האמנתי. אבל באמונה כמו באמונה, הספק תמיד מרחף שם. האם ההיפ הופ שגדלתי על ברכיו עדיין רלוונטי? האם המאמינים האדוקים שבה איבדו את דרכם, מסומאים מיותר מדי שיחים בוערים, משקאות אלים ואבנים טובות? האם יבוא היום ובוא נראה שוב נביאים רואי כל? לפעמים אני מרגיש שאני יודע את התשובה. לפעמים מגיע אלבום שמבטא את כל מה שטוב בהיפ הופ. לפעמים גם ניסים קורים. ובכן, המשיח הגיע, והוא בא מקומפטון