שבט של אהבה – מבט מעמיק על פייף דוג והטרייב קולד קווסט
איור – אייל טאוב
פרולוג
פייף דוג נפטר ב-22 במרץ בגיל 45, כתוצאה מסיבוכים הקשורים לסכרת. הוא אובחן כחולה סכרת עוד ב-1990, ואף קרא לעצמו "Funky diabetic" בשיר "Oh My God״ מאלבומם השלישי של הטרייב, "Midnight Marauders". על אף שאשתו היקרה תרמה לו כליה, ההשתלה לא צלחה, ופנה לבקש עוד השתלה כארבע שנים לאחר מכן.
מלבד היותו ראפר מצוין ואנדרייטד להחריד, פייף הביא משהו אחר לשולחן שאף אחד מחברי הטרייב לא הביא בתוצאה הסופית – הוא הביא את החברות הכנה והמרגשת שאותה הטיפו לכל אורך אותן השנים. האחווה, הרעות, השותפות ההדדית, האהבה. דווקא הבחור היותר קשוח ויותר תוקפני בהרכב, התברר כבחור עניו וצנוע, שניחן ביכולות ראפ מרחיקות לכת, ואסתטיקה בלתי מתפשרת שדוגלת בכך שמוזיקה מוכרחת להיעשות בסביבה אוהבת ותומכת, או שתחדל מלהיעשות.
השנים המוקדמות והשאלה המתבקשת
בשנות ה-80 ההיפ הופ עבר משולי הרחוב הניו-יורקי הישר אל הבמה המרכזית בעולם המוזיקה. במהלך השנים היו כמה וכמה אמני והרכבי היפ הופ שהצליחו להשאיר בו חותם ולסחוף אחריהם קהל גדול ונאמן של מעריצים. בסוף שנות ה-80 הגיעו הטרייב. כמו כל שאר ההרכבים שבאותו היכל התהילה הם היו כשרוניים מאוד, עכשוויים מאוד ומגניבים מאוד. אבל מה שהכי הבדיל אותם מהשאר, זה שהם לא התפשרו על האמת שלהם.
הטרייב בחרו לשיר ולתת במה לאידיאולוגיות חשובות כמו סולידריות, שוויון, פייסנות ועוד. בסך הכל, ההרכב מורכב מארבעה בחורים שגדלו יחד. קיו טיפ ופייף התחילו לכתוב יחד מגיל 9 והם התחברו עם אלי שהיד מוחמד וג׳רובי עוד בתיכון. טיפ היה חנון שלמד מדעי המחשב בתיכון, לעומת פייף שהיה צעיר חסר הכוונה שגר עם סבתו. קל להאמין למה שהטרייב מייצגים כי הם מייצגים את זה מאז ומתמיד. כשיצא אלבומם הראשון, ״People's Instinctive Travels and the Paths of Rhymes", הם יצאו נגד כל מה שהיפ הופ היה אמור להיות, או מה שראפרים אמורים להיות. הם הציעו גישה חלופית למצ׳ואיזם והנרקסיזם שאפיינו הרבה מהזרם המרכזי של הראפ באותה תקופה, כמו הסקסואליות של ביג דדי קיין, הפוליטיות של פאבליק אנמי או הגנגסטה שיט של N.W.A. גישתם החיובית, הבוהמית והקלילה הייתה ללא ספק שינוי מעניין שנתן בעיטה מרעננת להיפ הופ של התקופה. את כל זה הם עשו לצלילי כמויות סאמפלים קלאסיים משלל ז׳אנרים, בעוד שנתנו הצצה לג׳אזיות האפלה שאליה יגיעו באלבומיהם הבאים.
הם סחפו אחריהם מיליונים. מאז ומתמיד, הם נחשבו לאחד מהרכבי ההיפ הופ הטובים שהיו. ההצלחה הייתה ענקית, ואז – הם התפרקו. איך להקה שמדברת על אחווה ורעות, שנותנת כל כך הרבה כיף וחיים במוזיקה שלה, מוערכת ונערצת מוזיקלית, יכלה לוותר על כל זה?
הטיפוס והצעד הצידה
עד אמצע שנות ה-90 הטרייב הוציאו שלושה אלבומים. לאחר הראשון הגיעו ״The Low End Theory״ ו-״Midnight Marauders״. בכל שלושת האלבומים הראשונים הם הביאו בשורה מוזיקלית חדשה, ושלושתם נחשבו (ונחשבים עד היום) בין אלבומי ההיפ הופ הטובים ביותר שיצאו אי פעם. הראשון הציג קלילות וצ׳יל שלא נשמעו כמוהם אי פעם בהיפ הופ, בעוד שהשני התקדם לכיוון יותר אפל, פאנצ׳י ובאסי (״Low End Theory״ זה שם של טכניקה לסינון התדרים הגבוהים של הצליל בכדי להשאיר אותו עם הבאס). מידנייט נתן התקדמות במלודיה של ההרכב, שפנה למחוזות הרבה יותר סוניים. נדמה שכל מה שהטרייב נוגעים בו הופך זהב, ואז יצא אלבומם הרביעי – ״Beats, Rhymes & Life", שהרבה רואים בו נקודת מפנה משמעותית בציר הזמן של ההרכב. משהו שם היה שונה.
האלבום הרביעי היווה צעד משמעותי הצידה משלושת אלבומיהם הראשונים של הטרייב. בראש ובראשונה, התמנה חבר חדש בהפקה – הילד המוכשר, ג׳יי דילה. ועל כן, הסאונד של האלבום השתנה – מההפקה הצלולה והנעימה שהתאפיינה באלבומיהם הקודמים התפנה מקום להפקה הרבה יותר מטונפת. הסנארים היו יותר חדים, הקיקים יותר קולעים. הסמפולים מלנכוליים, והנושאים לא פחות. ישנן יריות וצרחות לאורך האלבום ("Crew"), התייחסויות לביפים שונים ("Keeping It Moving") ודיבורים של טיפ כשהוא שיכור (״Jam", "The Hop"). לא ברור מה גרם להם לפנות אל אותו הדכאון (אותן יריות וצרחות נמצאו גם לאחר מכן באלבום הבכורה של דילה, ״Welcome 2 Detroit״, מה שמעלה את השאלה אם דילה הוא זה שהפנה אותם לעצבות הזאת), אך המעריצים והמבקרים הרימו גבה. הביקורות לאלבום היו מעורבות, ולמרות זאת, עד אותה תקופה מעולם לא הצליחו יותר מבחינת פופולריות – האלבום היה מס׳ 1 בבילבורד ונשאר שם שבוע.
אבל הם לא היו מסופקים לחלוטין מהאלבום. במיוחד פייף דוג, שאמר בקשר לאלבום ש״מוזיקה הרגישה כמו עבודה, לעולם לא רציתי להרגיש שעשיית מוזיקה היא עבודה בשבילי״. הוא הלך והתרחק יותר ויותר, וברטרוספקטיבה, אפשר להגדיר את "Beats" כהתחלה של הסוף. עם כל זאת – חשוב מאוד לציין שלמרות החוסר בדינמיקה שהייתה מאחורי הקלעים, ולמרות מה שאמרו המעריצים על האלבום – עבורנו, "Beats" הוא קלאסיקה מתחילתה ועד סופה, וניתן לומר בבטחון שהאלבום חזה את עתידו עקוב הדם של ההיפ הופ עם רציחתם של פאק, ביגי וביג אל.
בנוסף, באופן אירוני למדי, הוקם ארגון החולק את שם האלבום, אשר מכוון את האוכלוסיות המועטות ומוכות העוני בארה״ב לצאת מהמצב הבריאותי והנפשי הרעוע שנמצאים בו, באמצעות דבר מאוד פשוט – החדרת טיפולים של היפ הופ. כן, כפי שהבנתם – אותו ארגון משתמש בהיפ הופ בכדי לגרום לאנשים לשמור על חייהם, וללמד אותם להוציא את הקול שלהם בכל מדיום – לימודים, כתב, מוזיקה. הם עושים זאת באמצעות ערבי מיקרופון פתוח, הקלטת שירים ואלבומים עם אומני היפ הופ שונים וסדנאות לפיתוח החשיבה. מכאן ניתן לראות איך אנשים יכולים לקחת אנרגיות אפלות ולנתב אותם לדבר חיובי שמעורר תקווה בקרב צעירים.
ההתפלגות ואלבומם האחרון
כשרואים את הסרט הדוקומנטרי שביים מייקל רפפורט ב-2011, ״Beats, Rhymes & Life: The Travels of A Tribe Called Quest", ניתן להבין את השינוי בדינמיקה של ההרכב יותר טוב. באחד הראיונות של פייף דוג בסרט, הוא מספר שהעבודה על האלבום הרביעי הייתה לאחר שכבר הגיע למסקנה עם עצמו שהטרייב די מיצו עצמם כהרכב, או לפחות קרובים מאוד ללמצות. כתוצאה מהמסקנה החליט לעבור לאטלנטה על מנת להתרכז בחיי המשפחה שלו. הוא היה במקום שונה בחייו משאר חברי ההרכב.
בין פייף ליתר ההרכב (שג׳רובי לא המשיך עימו) נוצרו פערים נוספים מלבד גיאוגרפיים. לדוגמה, פייף ציין בראיונות כי טיפ ושהיד התאסלמו, והוא לא. כנראה שאפשר לסכם את הפערים האלה במילה אחת, והיא אגו. בתקופת העבודה על האלבום הרביעי פייף הרגיש שהוא הופך מראפר לגיטימי בהרכב לסתם קול רקע של טיפ. הוא מתאר את שיטת העבודה על האלבום מצד טיפ כשתלטנית, אשר לא מאפשרת ליצירתיות לגדול, מה שהוביל לטענתו למשבר כתיבה.
האלבום הבא שהוציאו היה ״The Love Movement". כשהוציאו את האלבום הודיעו שזהו אלבומם האחרון. הצעד הזה מעלה הרבה שאלות. העיקרית היא, מהי לעזאזל משמעות שמו? הרי ידוע לנו בדיעבד שהסיבה שהתפרקו הייתה חילוקי דעות בין טיפ לפייף. חילוקי דעות ברמה כזו שאפשר לטעון שאהבה היא הדבר האחרון שהיה שם. על כן, אחת המסקנות המתבקשות לשאלה הזאת היא – שזה תלוי איך מסתכלים על זה. אולי בין פייף לקיו-טיפ היו עניינים לא פתורים, אבל האהבה שלהם למעריצים מעולם לא הושפעה מכך. האהבה שלהם לטרייב כהרכב וכמה שהוא מייצג מעולם לא הושפעה מכך. התפקיד של האלבום הזה הוא פרידה. פרידה יחד עם המון תודה וכן, גם המון אהבה למעריצים.
לאב מובמנט מציג חזרה אל הכיוון הראשוני של הלהקה לרוח צעירה וגישות קליליות. הם זנחו את הדיבורים על האלימות והקושי ברחובות מאלבומם הקודם, וחזרו לדבר על הנושאים הקלאסיים שאהבו לדבר – כמו צרות שנשים עושות להם עם כל הדו-משמעויות שבהתנהגותן. הם גם עשו גרוב של בוסה נובה שדילה מאוד אוהב. טיפ ופייף שרו ביחד, משפט משפט. המלודיות שממיות ועל חושיות, שהולכות על סאמפלים שלעיתים ביזאריים ומכושפים, ולעיתים בום באפ סולידי. ״We do it for the love" הפצירו החבר׳ה, וקשה מאוד שלא להאמין להם. שומעים שהם פשוט בלתי מנוצחים.
לאחר התפרקותם כל אחד מחברי הלהקה הלך לכיוון שונה מבחינה מקצועית ומבחינה אישית. טיפ הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "Amplified", שנטה יותר למיינסטרים ראפ של אותה התקופה. שהיד הקים את הרכב סופרגרופ של R&B יחד עם רפאל סאאדיק. מלבד מספר הופעות שעשו, הטרייב לא עבדו יחדיו. דווקא את התקופה הזאת בחר רפפורט להציג בסרטו על הטרייב. כשרק גיבש את הרעיון לסרט, הוא מספר שטיפ, שהיד וג׳רובי הסכימו מיד, ופייף דרש קצת שכנועים. הוא לקח את הזמן לחשוב על ההשתתפות בסרט בגלל שרצה להיות אמיתי כלפי עצמו, כלפי הטרייב וכלפי המעריצים, גם אם זה אומר להוציא את הכביסה המלוכלכת. מה שבסוף באמת עשה.
אחרית הימים
למרבה ההפתעה פייף היחידי מההרכב שהגיע להקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל סאנדנס, ואמא שלו היא זו שדחפה אותו להגיע. רפפורט סיפר כי קנה כרטיסים מחלקה ראשונה והזמין חדרים במלון לשאר חברי ההרכב, שלא הגיעו – טיפ וג׳רובי לא הגיבו, ולשהיד היו מחויבויות קודמות באירופה.
זה מפתיע מכמה סיבות. קודם כל, פייף הוא היחיד שלא היה משוכנע לגביי עשיית הסרט, בניגוד לשאר. הוא הראשון שקבע שהטרייב מיצו את עצמם כהרכב, וגם אמר בראיון לרולינג סטון כי תמיד התייחס לאלבומם הראשון כ״התינוק של טיפ ועלי״. איך יכול להיות שהבחור שנחשב תמיד כסוג של צלע שניה בהרכב הזה שנקרא טרייב קולד קווסט, הוא היחידי מבינהם שבירך את הצופים בנוכחותו?
בסוף הסרט, פייף נעמד כדי לענות על כמה שאלות. אחת מהן הייתה – למה ההרכב בחר להשתתף בסרט כשהם היו בתקופה רעה. כשהתחיל לענות על השאלה, הוא נחנק וקבר את הראש על הפודיום. ״הקשבתי לכל התגובות של הקהל במהלך הסרט. לקיו-טיפ אין מושג כמה אנשים אוהבים אותו. הייתי רוצה שכולנו נהיה פה כדי לחוות את כמות האהבה שהראתם לסרט הזה״. ומכאן ואילך אין בכלל שאלה. פייף דוג פשוט אהב את הטרייב. אהב את המעריצים, אהב היפ הופ.
הוא אהב את חבריו יותר משהם אהבו את עצמם, בכך שנתן להם הוקרה כשהם בכלל לא הגיעו. הוא מסמל את חוסר ההתפשרות שהפך את ההרכב לעל זמני. הוא הדוגמה החיה של אותם הדברים שהטרייב הראו באלבומם – אהבה עמוקה שנובעת מחברות אמת. הוא מסמל את הניצוץ של הטרייב קולד קווסט.
בסרטון – פייף דוג נואם בפסטיבל סאנדנס
השאר תגובה