עידן רייכל של ההיפ-הופ: ראיון עם שקל

עדי טוכטרמן
לקראת הופעת ההשקה לאלבום בכורתו, רדיו ג׳ונאם, ישבנו עם שקל (אייל דוידי) לשיחה בונה על מאבקיו להוצאת התהליך היצירתי לפועל, גישה לז׳אנרים שונים, ושיטת ההפקה שלו

(איור: מיה שחם)

ממש בסוף 2016, שקל שחרר את אלבום הסולו הראשון שלו, רדיו ג׳ונאם, שנכנס אל האוסף של הספוג. כיוצר עם גיוון מוזיקלי רחב, שקל הכניס לכור ההיתוך המוזיקלי שלו ממיטב הסגנונות להם הוא מאזין, ותפר אותם יחדיו להרמוניה בועטת.

לפני שניגש לעיקר, נחזור כמה שנים אחורה. איך היה המעבר מחולון לתל-אביב?

כשסיימתי את הצבא היו לי הרבה ציפיות למה אעשה עם עצמי. בסופו של דבר, מה שיצא זה שההורים התחילו לחנוק – בתור הבן הבכור, הם תמיד ציפו שאעשה עם עצמי משהו. זה הגיע למקום לא נוח איתם. מגיל מוקדם רציתי להיות עצמאי אז עברתי ללוקץ' לתקופה של ארבעה חודשים. הוא אחלה גבר, הכניס אותי בלי כסף בלי כלום. ההתאקלמות היתה מהירה, כי גם בחולון תמיד הייתי בעיר.

ולגבי ההתברגות בסצינה?

אני חושב שלא באמת הייתי צריך להציג את עצמי, זה קרה כי הייתי עם פרודוקס וצמחתי כמפיק דאבסטפ כשזה היה חם בעיר. אם אתה מוכשר, רוצים להכיר אותך וישר נוצרים חיבורים. אז לא יודע אם אני באמת באיזו סצינה.

מבחינת עבר מוזיקלי, למרות שהתחלת בהיפ הופ, מטאל ודאבסטפ הם שחקנים חזקים אצלך בקריירה. איך נוצרה האבולוציה והשילוב של כל הסגנונות יחד?

בשבילי זה היה נורא טבעי, תמיד הייתי מקשיב להרבה מאוד ז׳אנרים וסגנונות שונים. כשהייתה הסצנה של ההיפ-הופ, בתקופה של הג׳י-ספוט [מועדון היפ הופ נוסטלגי המצוין כנקודת התחלה של מיטב הראפרים של ימינו], הייתי כמובן הרבה יותר בתוך הראפ. כשהתחלתי יותר לחקור ולעשות מוזיקה, פשוט התחלתי לחפש חומר לסמפולים ונגעתי בכל דבר שאני מכיר; ממוזיקה פרסית, עד ג׳אז ובלוז. איזה יום אחד אני זוכר שחבר הכיר לי את להקת משוגע [Meshuggah], וזה פתח לי את המוח. היתה דעיכה מסוימת בסצנת ההיפ-הופ בסביבות 2005, נכנסתי יותר לסצנה של המטאל, שבדיוק הכניסה תנועה חדשה של דת׳-קור ומטאל-קור. הייתה לי להקה, היינו מקליטים, הייתי צורח למיקרופון. היינו בני 16-17 והלהקה התפרקה כשהתגייסתי. תוך כדי השירות התחלתי לשמוע על דאבסטפ, ובגיל 19 הייתי כבר כולי בתוך זה. תמיד התעניינתי למצוא צלילים חדשים דרך הדאבסטפ.

אני בן אדם ורסטילי, אוהב לנוע על כל הספקטרום ולחקור מכל הבא ליד. בתור ילד זה שיגע אותי שלא אוכל לקרוא את כל הספרים בעולם, או לשמוע את כל השירים בעולם. אז נראה לי שהגיוון המוזיקלי שלי הוא השלמה עם המקום הזה. אני מנסה לגעת בכל דבר, והראפ נותן לי את הפלטפורמה לעשות את זה. לפעמים בא לי להיות מטאליסט ולצעוק, ולפעמים בא לי להיות בבלוז; בסופו של דבר אתה בא, מסמפל משהו – וזהו. אני זוכר למשל שבדאבסטפ שעשיתי היו הרבה השפעות של מטאל. רציתי לעשות מטאל באלקטרוני.

ובאמת אחרי Dogs, הדאבסטפ אי-פי, היו עוד פרויקטים שהוצאת?

זהו, שפרויקטים עצמאיים שלי לגמרי לא היו. זה למה האלבום הזה עכשיו נורא משמעותי. עברו 4 שנים מאז שהוצאתי משהו שלי.

מה גרם להחלטה אחרי 4 שנים להוציא אלבום?

קודם כל אני יוצר, לא משנה מה אני עושה – מעולם לא הפסקתי ליצור, ובסופו של דבר מטרתו של היוצר היא להוציא את החומרים שלו החוצה כדי שעוד אנשים ישמעו ויושפעו מהם. אני יכול להגיד לך שאחרי Dogs הייתי במערכת יחסים עם מישהי מאיטליה, שגרה באיטליה, ותוך כדי הזוגיות איתה עבדתי באולפן הקלטות משלי וחלק מהמחויבות לעשות כסף הייתי צריך להביא חבר׳ה ולהקליט את החומרים שלהם. התחלתי בשלב כלשהו להרגיש שזה מוציא אותי מהמקום שלי עם מוזיקה, קצת נכוויתי מהמחשבה הזאת של ׳מה אני מקליט עכשיו לבן אדם הזה שיר? אני מת להוציא את הדברים שלי׳. תוך כדי העבודה עם נצ׳י על בור ועם הארץ, ראיתי איזו עבודה מדהימה הוא נותן, ולי תמיד היה באזז בראש ורצו לי שורות, תמיד חשבתי כמו ראפר בכתיבה שלי.

אחרי שנגמרה התקופה עם האולפן, הפסקתי עם המוזיקה והייתי אול-אין במערכת יחסים. תוך כדי ניסיתי לעשות דברים אחרים; למדתי עיצוב, ניסיתי לעבוד בדיי-ג׳ובז מעפנים ועשיתי דברים מגעילים ומבישים. תוך כדי זה אני עם החברה כל הזמן בריבים ולא מצליחים למצוא את עצמנו. בזמן שאני חווה את כל זה עולות לי לראש שורות ורעיונות, אני יותר יצירתי וכותב הכל בטלפון. בסופו של דבר נגמרה המערכת יחסים הזאת, וברגע שנשארתי בלעדיה הבנתי שאין סיכוי שאני נשאר בדיי-ג׳וב. חשבתי לעצמי, ׳אוקיי, אני עולה חזרה על הסוס׳, התגעגעתי למוזיקה.

סיפור החיים שלי זה לא משהו שקל לספר. בתור אמן, ובניגוד לנצ׳י, אני סטראגלינג-ארטיסט. אני אמנם נמצא בספוטלייט שמביא לי המון עוקבים ואנשים, אבל לא במקום של ׳אוקיי אני יודע מה לעשות, אני צריך את האנשים האלה אז אני אביא אותם על הגב שלי, אני אעשה תכנית…׳. אני צריך להיות נאמן קודם כל לעצמי, לאיך שאני רואה דברים ואיך שדברים צריכים לצאת. בגלל זה גם נראה לי שהאלבום הזה לא יהיה לנחלת הכלל. רדיו ג׳ונאם הוא אלבום נורא אישי ולא רגיל, מרגיש לי כאילו אני מתנצל על זה כל פעם מראש, אבל זה מה שזה.

באיזו תוכנה אתה משתמש להכין מוזיקה?

פרוטי לופס, מאז ומתמיד. אנשים לא העריכו מספיק את התוכנה הזאת, אבל נראה לי בשנים האחרונות עם עליית הדאבסטפ והטראפ, היא תפסה את המקום הראוי לה.

ברבים מהביטים שרקחת לנצ'י, יש לא מעט מקצבי תופים שהם לא בום באפ שגרתי. לדוגמה, המקצב של ׳גיוועלד גישריגן׳, מבור ועם הארץ. איך נולדה האסתטיקה של לאתגר את התופים?

אני חייב שיהיה משהו מעניין בתופים, זה משהו שאני תמיד שם לב אליו וזה אחד הדברים שמבחינתי מניעים ביט. אם התופים שם, זה לא משנה אם שאר הסמפול רע או טוב. מה שמדהים בטראפ זה שהמוזיקה כל כך פשוטה, אבל נותנת בראש; זה מדהים בגלל המינימליזם – זו לא מוזיקה לילדים, נוצרת אטמוספרה בשיר. אני זוכר בהתחלה בעבודה עם נצ'י, כולי מטאליסט קשוח, שמעתי פרוגרסיב והייתי צריך לסבך הכל. בפרודוקס רציתי להוסיף כל הזמן להפקה, מעבר לסימפול-תופים-באס, ונצ'י היה אומר לי ׳תשאיר את זה ככה, זה היפ הופ׳, והוא צדק. בקשר לביטים שלי, אני חייב שמשהו יתפוס את האוזן. אם אני מרגיש שזה מעניין, אפשר לשחרר את הביט.

הסאונד של בור ועם הארץ וגם הסימפולים הפרסיים ברדיו ג'ונאם, הם משהו מקומי מיוחד. יצרת מוזיקה ישראלית חדשה. איך תהליך כזה נוצר?

האמת, כשהתחלתי לעשות ביטים בגיל 13, אני זוכר שהלכתי למקום של סימפולים ויום אחד אמרתי לעצמי שמוזיקה פרסית יכולה לשבת מדהים. גם יוצרים אחרים שמשלבים מוזיקה מודרנית עם אוריינטלית מדהימים בעיניי. אני מאוד אוהב את האלבום של מאדליב Beat Konducta in India שמשלב סימפולים הודיים. זה מגניב אותי שנהייתה אופנה כזו, בשבילי זה נשמע טבעי לארץ.

אנחנו מוקפים כל הזמן בערבית, מזרחית, ועצם זה שאנחנו ישראלים במדינה עם אלפי עדות, הכל מתערבב; והערבוב מעניין את האוזניים. ברי סחרוף, דודו טסה, הם תופסים כל כך הרבה אנשים. האלבום של דודו טסה ברפיטים אצלי באזניים. הוא הגיע אלי בתקופה קשה, והשילוב של מזרחית עם רוק, נראה לי הכי ישראלי. אנחנו נמצאים בדור השיא של האינטרנט, והוא משלב הכל. אין יותר פריקים/ערסים, אתה מקבל הכל במיש מש.

מה הניע את הסינגל ׳כולם דפוקים׳, שיר אנטי ממסדי בוטה וחריג בנוף המוזיקה הישראלית?​

ללא ספק שמחאת האתיופים שקרתה לקראת סוף 2015 הציתה את השיר, כל זה קרה באותה תקופה. היה לי את הביט, אני ונצ׳י ידענו שזה ביט בן זונה ושהשיר יהיה בן זונה. לא חשבתי שאני אהיה על השיר בכלל, פשוט הבאתי אותו לנצ׳י, אז הוא גירד את הראש וחשב על מה הוא יכתוב, עד שפתאום הוא אמר ׳למה שאני לא אכתוב על שוטרים?׳, וכל מה שחשבנו עליו זה ׳פאק – איך עד עכשיו לא עשינו שיר כזה?׳. נצ׳י כתב שני וורסים, אחד מהם נגנז והפזמון היה שונה והרבה יותר קיצוני (׳לא חברים של שוטרים׳), אבל העדפנו לעדן את זה וזה תפס.

דיברת על מאדליב וסימפולים הודיים, וחשבתי על סאנגו והסימפולים הברזיליים.

מת על זה. האלבום שלו לה רוקינה 2, עף על זה בקטע אחר. איך שהוא מסמפל, הוא יודע מה הוא עושה. הוא חותך את הדברים כמו שצריך. בסך הכל זה יחסית פשוט, אבל דורש המון עבודה עם סמפולים. לא יודע אם הוא עושה את זה כמו מאדליב, ואולי זה קשור לאיזו תכונה אתה רוצה להביא. אני גם בספק אם סאנגו מסמפל תקליטים.

לסיום, תוכל להגיד לנו כמה מילים על פיוצ'ר גאנג?

אנחנו חבורה של דיג'יים שאוהבים את מה שהם עושים. קיבלנו אהבה מהקהל, חיממנו את וויז קאליפה, ומשם זה התפוצץ. זה סוג של תהליך. עבדנו מאד קשה בשנתיים האחרונות. בסופו של דבר, השקענו המון כסף וזמן על משהו שאנחנו אוהבים. זו לא שליחות – אנחנו עושים את זה לכיף, ומי שאוהב יצטרף אלינו.

את שקל תוכלו לראות מופיע ביחד עם האלבום במועדון הבסקולה ב-1.2

לחצו כאן לעוד פרטים