Lemonade

Beyoncéבאלבומה השני שיצא בהפתעה, ביונסה מזיזה הצידה את הפופ והפאסון, ולוקחת קדימה את הישירות ואומץ שלה עם פסקול שלעיתים חדגוני
מיכאל גורפינקל ורן ברנע23/04/16

Lemonade, אלבומה השישי במספר של ביונסה, שיצא בדומה לאלבומה הקודם מ-2013 בהפתעה גמורה, הוא סוג של פנומנליה. האלבום אפילו לווה בסרט באורך של כשעה שהוקרן בערוץ HBO, וכצפוי, הושק אקסקלוסיבית בשירות הסטרימינג Tidal המנוהל על ידי בעלה,  ג׳יי זי.  בנוסף לכך שההוצאה מביונסה מפתיעה בפני עצמה, האלבום מפתיע בישירותו האמיצה והנוגעת ללב.

זה מתחיל ב "Pray You Catch Me", המנחית כמעט מיידית את הלחישות הבאלאדיות של ביונסה בתמיהה הזו – "What are you doing my love?". ניתן להבין כי השאלה הזו מופנית כלפי בעלה. השאלה המפתיעה והמפליאה הזו מתפקדת כיריית פתיחה גועשת שפותחת לנו וילון הישר לקונספט שכולו עסוק במשבר זוגיות וההאשמות של בגידה.

על כן, שחרור האלבום ל-Tidal בלבד, מעלה שאלות רבות, שנשארו בלתי פתורות גם אחרי שמיעת האלבום. איך יכול להיות שהיא שופכת את ליבה על מערכת היחסים הבעייתית ביניהם לאורך האלבום, ולבסוף משחררת אותו אקסקלוסיבית לחברתו של בעלה? האם הכל תרגיל שיווקי? או שמא למרות חילוקי הדעות האישיים בין השניים, יש חוזים שעליה לכבד? אין לדעת, אך אם שמים את כל הביזנס בצד, ומקשיבים למה שביונסה יש לומר, יוצאת חוויה מעניינת מאוד.

עוד לפני שמיעת האלבום, פורסמה השמועה בנוגע לסאמפלים והאורחים המצויים בו. כמו לדוגמה שג׳ק וויט מהוויט סטרייפס מתארח (ומסמפל את לד זפלין), או עזרא קונינג מומפייר וויקנד, דיפלו, ואף קנדריק לאמאר. מכאן קל להבין – ביונסה השתדרגה. היא הלכה על הגישה שקנייה ווסט מאוד אוהב, גישת ה-CEO (או סטיב ג׳ובס): היא אוספת סביבה יוצרים מוכשרים, והיא המאסטרו שמחליט מה ייכנס, כמה ומתי.

הדוגמא שמוציאה את זה לפועל בצורה הכי סקסית הוא השיר "Hold Up״. ראשית, שמסתכלים על השיר, רואים רשימה שלמה של קרדיטים לאומנים שהקשר בינהם מאוד תמוה – קונינג ודיפלו, כאמור, יחד עם פאדר ג׳ון מיסטי, סולג׳ה בוי ויה יה יהס. לאחר השתוללויות ברשת קונינג צייץ את הסיפור המלא, ואמר שמדובר בשיר שהוא ודיפלו רצו לעשות בהשראת אחד מהשירים של היה יה יהס, אך החליטו שביונסה תוכל לעשות מזה משהו הרבה יותר מיוחד.

ואכן היא עשתה. מדובר, ללא ספק, בשיר הכי טוב באלבום, והצצה נדירה ליכולתה של ביונסה לקחת כל כך הרבה כשרונות ולנתב את כולם לנוכחות המוזיקלית האדירה שלה. השיר מתנהל בפשטות מוחלטת שמקנה לו את כוחו: מדובר במספר אקורדים בודדים אך עשירים, שמחוברים עם נקישות עץ ורוח ג׳מייקנית שעליה ביונסה רוכבת בנונשלנטיות חדה; שם היא אומרת בכנות מוחלטת – הם לא אוהבים אותך כמו שאני אוהבת אותך. לאורך כל השיר יש ניצוצות של באנגרים, שמגיעים לשיא של 15 שניות באמצע השיר, ומראה לנו הצצה לראשה של ביונסה שיכולה לשים הכל בצד ופשוט לשים זין. אבל לא. היא כבר לא יכולה להמשיך להתעלם – איזו דרך מרושעת להתייחס לאישה שאוהבת אותך.

באלבום יש הצצה לשני צדדיה של ביונסה – הצד המופנם והרך, שנותן לך הזדמנות לאמפתיה שאף על גדולתה כאייקון מוזיקלי ואופנתי, מסתתרת לה אי שם אישה שפשוט עצובה. לעומת זאת, צדדה השני, המחוזק, המכסח, ההוא שמכוון להעצמה נשית ושוויון גזעי. היופי הוא, עם כמה שזה ילדותי, ששני הצדדים מאזנים אחד את השני, ושהם פשוט לא יכולים להתקיים לבד. הפחד מוביל אל חוזקה של ביונסה להגיד את מה שהיא חושבת, והחוזק שלה מוביל אותה לא לפחד להרגיש עצובה. כמו לדוגמא ב-"Sandcastles״, שם היא מדברת על הפעם ההיא שהם בנו ארמוני חול בחוף (כמה תמים ורומנטי), שלאחר אינטרלוד קצר עם היוצר האלקטרוני ג׳יימס בלייק ב-"Forward״, מוביל ל-"Freedom״ עם קנדריק למאר. שיר שבו היא דורשת חופש, בגישה שזה פשוט מגיע לה, ושאף אחד לא יעז לקחת לה את זה.

החזון האפרו-אמריקאי נוכח בשירים כמו "Inch 6" (עם דה וויקנד) ו-"Freedom", אך המסר בהקלטות האלו הוא אוניברסאלי. כולנו עברנו קשיים במערכות יחסים, וכולנו היינו בנקודה שחשבנו לעצמנו שזה השפל ואין ישועה. אך האלבום הזה מראה ומקדם את המסר שיש תקווה. ישנו סיכוי, גם אם זה מרגיש שאתה לבד במאבק הזה. אמנם זו קלישאה נוראית – אך היא עובדת במקרה של האלבום, שנעשה עם תחושה של בגרות.

הבעיה הכי גדולה באלבום, ובכן, היא המוזיקליות שלו. ישנם מקרים בודדים של מוזיקליות חדשנית ומעניינת: ״Sorry״ מציג שיר טראפ עם השפעות קלות של בוסה נובה, ו-"Don't Hurt Yourself״ עם ג׳ק וויט מציג טייק מעניין על השיר של זפלין, וזהו. כאן זה מסתיים. כל שאר השירים נשמעים מאוד בסיסיים, חסרי ייחוד או אמביציה מוזיקלית כלשהי.

"Daddy Lessons", נסיונה של ביונסה לעשות קאנטרי, חסר חספוס ואחיזה, ו-"Freedom״ בהפקתו של ג׳אסט בלייז המופלא, מציג ביט מעניין שפשוט עם כמה ששומעים שביונסה (ואף לאמאר) נותנים הכל, זה לא מספיק. משהו בדינמיקה של השיר בין שלל האלמנטים שכל אחד מהם מביא לשולחן, לא עובד. כל אלו מציגים ניגוד בין הצעד האישי הענקי שביונסה עושה, לבין המוזיקליות שלעיתים רחוקות מתקדמת יחד איתה.

אף על פי כן, האלבום הזה הוא כנראה השיא המזכך ביותר שלה עד כה. הוא גם המפתיע ביותר. עד לאחרונה, אף פעם לא באמת קיבלנו הצצה אל החיים האמיתיים של ביונסה. האלבום הקודם שלה, Beyoncé, היה צללי השפעה לסאונד שלה; ועם האלבום החדש הזה, ביונסה פותחת קרון מלא סודות לכל העולם לראווה – שבירת קירות שלא ידענו ולא הבנו שהם בכלל שם, וחפירה עמוקה לתוך נפשה. סוף כל סוף אנחנו מקבלים את ביונסה שלא כלואה לטופ 40, ומפלסת לעצמה נתיב שאף אחד לא יוכל למשוך אותה ממנו.

Lemonade הוא אלבום חשוב. ביונסה מציגה כאן את חוסר ההתפשרות להתקבע על הדרך שבה התעשייה מעוניינת בתדמית שלך כלפי חוץ, שגם אם תתנגש עם ההרגשה הפנימית שלך – עלייך להמשיך לחייך ולקבל את הצ׳קים. בנוסף, האלבום מאפשר לשמוע את הכאב, ועל כן את האמת, בדבריה של הזמרת. הצעד המשמעותי הזה משחרר אותה מהעול המחשבתי שלה, אך חבל שהמוזיקה לא עומדת בקצב, ומרגישה כאן כאביזר בימתי ולא כשחקן מפתח. יש כאן הרגשה שברגע שביונסה אומרת את מה שהיא אומרת, המוזיקליות לא חשובה כמו המילים והגישה עצמן. זה חבל, כי למילים כה יפות ולגישה כה מיוחדת, מגיע שתתלווה ההלחנה המתאימה שאף תיקח את זה עוד צעד קדימה.